במקום תה

קיבלתי ליום ההולדת ספרון קטן וקומפקטי המכיל את שירי רחל. הנה הדברים שלא נכתבו בהקדמת העורך:

רחל היא משוררת מעולה ולמרבה המזל תמו זכויות היוצרים על שיריה בדיוק לפני שלוש שניות. אשר על כן, החלטנו בהוצאה להוציא את כל שיריה לאור מחדש אצלנו תחת התירוץ *שקר כלשהו* אשר וודאי ינעם לאוזנם של שוחרי הכסתחים והספרות היפה. אנו רואים בהוצאה מחודשת אצלנו קידוש של עקרונות הדמוקרטיה והרחבת חופש הבחירה של הפרט: ההוצאה המחודשת מאפשרת לקוראים הנהנים משירי רחל להעביר את הכסף תמורתם גם אלינו במקום רק למספר המצומצם של מו”לים קבועים שהוציאו את שיריה לאור בעבר. אנו נהנים במיוחד להוציא שירים אלה לאור מכיוון שלא השקענו דקה בעריכה או עיצוב הודות לאימוץ הפורמט הלבן לחלוטין אותו אהבה רחל ואף הנציחה בשורה “ספר שירי הלבן”. אל תלכו לשום מקום. עוד בקנה: שירי רחל לפעוטות, שיריה המולחנים של רחל בליווי תמונות שיגרמו לאנשים לראות בספר ספר מתנה, שירי רחל בקומיקס ועוד.

לאחרונה אני שמה לב לגל של הוצאות מחודשות בפורמטים משתנים של שירי משוררים עבריים שפגו זכויות היוצרים עליהם. למרות שנראה שכמה מההוצאות האלה נועדו רק על מנת לגזור קופון ולעשות סיבוב על גבם של משוררים מפורסמים, אני, בתור קהל, די נהנית מהאוורור של השירים והתליה שלהם במרחב הציבורי. כשחושבים על זה, התקופה שלנו היא בדיוק שבעים שנים אחרי מותם של המשוררים הראשונים שאמצו את העברית אחרי ההחיאה שלה. אני מניחה שבשפות אחרות, שלא עברו כזאת מהפכה, קל למצוא שירים די ישנים שנכתבו בשפה שקשורה יותר לשפה המדוברת היום, אבל בעברית זה נמנע מאיתנו. החל מהעשורים שלנו יתחילו להיות גם לתרבות העברית קלאסיקות ישנות שיש לכל אחד והן נחלת הכלל. אולי חדירתם של טקסטים מופתיים וחינמיים למרחב הציבורי תועיל להעשרת התרבות העממית וליצירת בסיס משותף וגבוה יותר לשיח.

למה האילן בכלל צריך ראש השנה. אני מדמיינת אילנות שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. כמו האילנות בספרי פנטזיה: העובדה שהם חיים המון שנים, יותר מבני אדם, גורמת להם לקחת את הזמן ולא להחשיב אותו יותר מדי. נראה לי מוזר ליצור ראש שנה לאילן. הוא תמיד באמצע משהו. אף נקודה על ציר הזמן שלו לא חשובה יותר מהאחרת. כתבתי על זה פעם, שחשבתי שטוב לעץ כשיש לו פירות או כשהוא פורח אבל אז הבנתי שאלו הזמנים שבהם טוב לי בגלל העץ ולאו דווקא התקופה הטובה יותר מבחינת העץ עצמו, כי בחורף בעצם גם טוב לו להיות חסר אחריות לפרחים או פירות וליהנות מכל הגשם וכן הלאה.

חזרתי למקורות, לבדוק מדוע בכלל קבעו את ראש השנה לאילנות ומהן ההשלכות של העובדה שלאילנות יש ראש שנה. מסתבר שלט”ו בשבט יש השלכות לעניין מעשרות: פירות שגדלו לפני טו בשבט מתעשרים עם פירות השנה שעברה והפירות שגדלים אחריו מעשרים אותם בשנה שאחרי. טו בשבט הוא בעצם החג שבו האדם כופה על העץ לו”ז של עשייה חברתית ותיקון העולם. האדם מעצב את הטבע על ידי מצוות המעשרות כך שהוא ישרת את הבנייה וההתקדמות של העולם ובכך דוחף אותו החוצה מהמעגליות האין סופית שלו לעבר תכלית המשלבת אותו בחיי שאר היצורים. כמו שהאדם נידון בראש השנה שלו לראות מה היו המעשים הטובים שלו או ממליך על עצמו את האל ומקבל על עצמו השתתפות בתיקון העולם, כך גם העצים נידונים בראש השנה שלהם על מעשיהם הטובים ומקבלים על עצמם להשתלב בבניית העולם.

בימים אלו יש בחירות בארגון המורים. למה אני יודעת על זה? גם אני תוהה לגבי זה לפעמים. התשובה היא בעיקר בגלל שהשכנים שלי מורים, ולא בגלל שהפכתי לחיית חדשות או הורה מודאג או אזרחית מודעת או שאני שוחרת ריב ומדון ומחפשת אותם בערוגות המלבלבות ריב ומדון של ארגון המורים (זאת אומרת- אני כן שוחרת ריב ומדון לפעמים, פשוט יש בשפע ואין צורך להרחיק עד שם). מסתבר שמעניין להם בבחירות שלהם. סוג של טלנובלה, אולי. רכילות של אחרים. אז הנה אני משתפת:

הבחירות בהן כל מורון יכול להשפיע מתקיימות ממש עכשיו, החל מסוף השבוע שעבר ועד תחילת השבוע הבא. כבר מעניין- אני רגילה לחשוב על הצבעה כעל משהו שקורה ביום אחד במקביל בכל הארץ, אבל מסתבר שיש מקומות שבהם העניין של יום אחד הוא מיותר ולא מתאים. ארגון המורים הוא איגוד מקצועי של איזה חמישים אלף מורים. עוד איזה תשעים אלף מאוגדים באמצעות הסתדרות המורים וכל השאר עובדים בלי להיות מאוגדים. יוצא שהארגון חשוב אבל לא ההכי חשוב. לארגון יש יותר כח בחינוך העל יסודי בעוד להסתדרות יש יתרון מוחלט ביסודי ובגנים. בשביתה הענקית בשנה שעברה היו תיכונים שהוסיפו לפעול, גם אם בצליעה קלה, בעזרת המורים שלא שובתים. היום הארגון בוחר לו את האיש שידבר מול התקשורת ממש לפני תחילת הלימודים בשנה הבאה ויסביר לנו למה אולי לא יפתחו מוסדות הלימוד, או לחילופין- איך יפתחו מוסדות הלימוד בכיף וללא בעיות ולמה אנחנו שואלים אותו בכלל כאילו יש לנו איזו דעה קדומה על כמה זה צפוי שתהיה שביתה ממש לפני תחילת השנה. היום גם נבחרים האנשים שיקבעו לאן הולכת ההוראה.

כרגיל, הדמוקרטיה מייאשת. אתם יודעים שלקולות הבדואיים יש מחיר, ושהשאלה היא רק מי ייתן להם יותר (או שאתם לא יודעים ואתם שומעים את זה מהמתמודדים, כמו שאני שמעתי). אתם יודעים שאנשים המועסקים על ידי הגוף הנבחר יעשו כל שביכולתם, גם בעזרת המשאבים הציבוריים שברשותם, כדי שהמעסיקים שלהם יבחרו מחדש. אני זוכרת שככה זה היה פעם באגודת הסטודנטים. כל הבחירות סבבו סביב ג’ובים והזכות להתפרנס מכספי הציבור. שני תאי הסטודנטים המובילים הציגו מועמדים לג’ובים האמורים ותעמולת הבחירות שלהם היתה סביב השאלה מי יותר מושחת ולמי בכלל יש אידיאלים (שאלה שלא נפתרה עד תום מערכת הבחירות וגם אחריה). יאיר מספר שבעזרת רעש לבן ביורוקרטי ומניפולציה ארגונית- יכולת השליטה על אופן עריכת הבחירות- אנשי אדמיניסטרציה מסדרים לעצמם ולבוחריהם הפוטנציאלים הידועים מראש רוב בקלפיות או, לפחות, גישה נוחה אליהן. באתר עבודה שחורה מתוארים מעשים רבים שנעשו כדי לחסום את השקיפות לגבי הגופים המתמודדים, מעשים שניצלו את עצם העובדה שעלון הארגון המגיע למורים נערך על ידי ראשי הארגון או חבריהם, או ניצלו בצורה דומה את אתר האינטרנט של הארגון.

אני מכירה עוד מניפולציות של קבלני קולות בבחירות קטנות. אני בעצמי התפקדתי למפד”ל דרך קבלן קולות וקיבלתי הסעה לקלפי+ פתק עם השמות הנכונים אליהם עלי להצביע. אני תוהה אם יש טעם לעשות בחירות קטנות דמוקרטיות. אורי אורבך מציע בימים אלו למפד”ל לאמץ פריימריז, למרות שאם יהיה איחוד עם הימניים האחרים הם עלולים לשים לכך רגל (בהזדמנות זו אפשר לשלוח מי שרוצה לאתר של אורי אורבך אליו הפנתי בקישורים כאן מקום מצוין לבלוש בו אחר מעשי הח”כ בכנסת). למרות הרצון הכן שלי שהדמוקרטיה תצליח, אני מאוד סקפטית באשר ליכולת לשמור על טוהר הבחירות בארגון קטן, כשכל כך קל להטות תוצאות בעזרתם של מעט קולות קנויים.

באשר לתוכן- קשה לדעת. רפורמות הן עניין מסובך. אף פעם אי אפשר לדחות אותן על הסף או לקבל אותן בזרועות פתוחות. זה תמיד יהיה משהו באמצע. גם אם הסתדרות המורים כבר אימצה רפורמה או שתיים אל ליבה, אין דרך להיות בטוחים בכך שכבר נאמרה המילה האחרונה וככל הנראה הסכמות הן תמיד נקודת הפתיחה למשא ומתן החדש. מפגישה עם מישהו מקבוצת רוח חדשה בארגון המורים המנסה להחליף את רן ארז והחבר’ה שעומדים עכשיו בראשות הארגון הבנתי שמה שחסר זה בעיקר התלהבות של המורים ממקצוע ההוראה. בשיחה ההיא דובר על ההתלהבות של מורים בבתי ספר “מיוחדים” (דמוקרטיים, אמנותיים, מתנדבים וחברתיים, אנתרופוסופים או חסידיים) מעבודתם ועל תחושת השייכות והמחוייבות שיוצרת המיוחדות והדרך החינוכית המשותפת. דיברנו על כך שרפורמה שהופכת את בית הספר להרפתקה חדשה ומשותפת של המורים יכולה לרענן את עובדי ההוראה ואת הגישה החינוכית בבתי הספר. אני מסכימה עם זה, אבל שוב- מדובר כאן בדרך ולא בתוכן. ההשערה שלי היא ששיקום מערכת החינוך הוא עניין מסובך אז כולם מגמגמים בקשר לתוכן הרפורמות שהיו רוצים להנהיג.

עד כאן מידע לא מבוסס אך מעניין למחצה ששמעתי בעיקר מהשכנים. כולם מוזמנים לצפות איתי בפרקים הבאים של הטלנובלה המרגשת הזו, ולקוות שזה באמת טלנובלה ולא אופרת סבון, כי נראה לי שאני לא אחזיק מעמד לאורך סיפור פתלתל מדי שנפרש על אלפי פרקים אבל סוף טוב בקרוב נשמע לי סבבה.

פעם הייתי משאירה את המייל פתוח ימים שלמים. היום יש מלשינון מייל (הם קוראים לזה גוגל צ’ט אבל זה באמת מכשיר עיקוב, לא שיחה) שאומר לחברים שלך מתי המייל שלך פתוח ואם הם מנסים לדבר איתך ואת בדיוק לא שם (את עצמי לא הייתי משאירה ימים שלמים מול המייל) הם יחשבו עלייך שסיננת אותם. זה לא שאני לא מסננת שיחות. אני מסננת. אני מסננת שיחות, לא אנשים מסויימים אלא רק לפי שעות שבהן לא נוח לי לדבר אבל כן נוח לי לקרוא מייל. בכל מקרה, היום אני חושבת פעמיים לפני שאני משאירה את המייל פתוח והולכת לדרכי. עוד סימנים לבוגדנותו של המייל הם התחקירים של הגוגל רידר. פעם הוא היה קורא בשקט את הדברים שלא היה לי זמן לקרוא ומוחק בסבלנות כשהגיע הזמן (מישהו אמר נזיר חשמלי?). היום הוא מציע לי לסמן דברים שאהבתי או לשלוח הלאה או להמליץ לחברים, ומדי פעם מבשר לי שעוקבים אחרי. פעם זה היה רק אני והוא, היום כל העולם מוזמן. יחסינו לא ישובו להיות תמימים כשהיו.

בקיצור- פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק… פעם חיינו באמת. ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה (מיכה שטרית).

אני רוצה תיק. אני רוצה תיק, אני רוצה תיק, אני רוצה תיק. בהמשך לפוסט קודם כלשהו,שאם יהיה לי כח אני אוסיף אליו קישור (הנה), בפוסט הזה אפשר לראות איך אני מתמודדת עם אובדן של התיק היחיד שלי. או יותר נכון- איך אני לא מתמודדת. לאחרונה נגמר לי התיק. יש אנשים שמאבדים דברים, יש כאלה שמוסרים אותם הלאה בנועם כשבאה העת. אני מאלה שגומרים דברים. כפי שאמרתי כבר בפוסט ההוא, שאולי יש כאן קישור אליו ואולי לא, יש לי רק דבר אחד מכל סוג. כך היה גם עם התיק שלי. מיאנתי לשים לב לסימנים המקדימים. סירבתי לראות איך הריצ’רץ’ הלך, הצבעים דהו, הרקמה התעקמה וכמה חוטים בצבצו עד שכבר היה מאוחר מדי וידעתי שהתיק לא יסחוב עוד שום דבר. במשך כמה ימים הוא עוד היה תלוי על מתלה המעילים, משמר את האשליה כאילו עוד רגע אני תופרת אותו. במשך הזמן הוא הפך למזכרת. אני יודעת שלא אוכל לתקן אבל לזרוק אותו זה להיפרד מחתיכת חיים, אז אי אפשר. אולי כשיהיה לי תיק חדש אוכל להתנכר אליו כמו שצריך.

העניין הוא שאני כמעט אף פעם לא נמצאת ליד חנויות תיקים מהסוג שאני אוהבת. נדמה כאילו יש חנויות תיקים בהרבה מקומות, אבל חנויות תיקים הן מסוג החנויות הנדירות שלא מאמינות במבחר. הן לא מגיעות לרמה המזעזעת של חנויות שראיתי פעם בכיכר המדינה (הייתי שם פעם אחת. סיפור מוזר לגמרי. אולי בפעם אחרת) בהן יש שמלה אחת, שאר החנות מעוצבת בצבעים שמתאימים לשמלה הזו וזה כל מה שיש שם. הן לא מגיעות לרמה הזו אבל אפשר לזהות בבירור את חנויות תיקי “דודה שלי” את החנויות של “קניתי בהודו 1000 בשקל ואני משתדלת מאוד לא לצחוק כשאני מציעה לך כל תיק ב-50 ” ואת חנות התיקים לפרחה המתלמדת. שלא כמו חנויות בגדים, שיש להן סגנון ייחודי אבל תמיד אפשר למצוא המון חנויות בגדים מסוגים שונים יחד, חנויות תיקים לא באות במגוון. באיזורים בעיר בהם יש חנויות תיקי דודה שלי הן יהיו שם בחבורה, חזית אחת כנגד הטעם הטוב ואם נקלעת לשם עדיף שתוותרי מראש.

אני מוותרת מראש. אני לא מגיעה לאיזורים עם תיקים כלבבי. אולי מפני שאני עדיין רוצה שיהיה לי תיק בדיוק כמו הישן, אבל אני די בטוחה שזו לא הסיבה. במקום לנסות להגיע למקום שבו יש סיכוי למצוא לי תיק אני מפתחת חלומות בהקיץ על גזל תיקים מבחורות עם תיק מתאים שעוברות ברחוב. או, בחלומות הידידותיים יותר לסביבה, להציע להן לקנות מהן את התיק שלהן. היחס ההפוך בין כמות הבחורות עם תיקים ראויים למספר התיקים הראויים שאני פוגשת בשיטוטי חנויות נדירים מתסכל ביותר. אולי כולם שמעו על חנות ואף אחד לא גילה לי. יותר סביר שאני פשוט לא יוצאת מהבית רחוק מדי, למשך זמן מתאים או ללא ילדים.

התיק של אפרת, 2004-2009.

* התחלתי לכתוב את זה מזמן וסיימתי היום. בינתיים כבר, במקרה לחלוטין, מתקרב יום ההולדת שלי. אהמ. תיק צד, דוגמאות עדינות, מתאים לקלסר. אהמ. למעשה, הפוסט נכתב בהשראתם של שני תיקים שנגמרו יחד בצירוף מקרים מעצבן שאולי מדגיש עוד יותר את חסרונם. השני היה תיק צד קטנטן מבד בגודל כיס שיכול להכיל רק ארנק לא גדול. אהמ.

המון גשם בירושלים. גשם טוב, אמיתי, לא הגשם הקליל והלא מחייב וגם לא הכבד המכה. הרחוב עטוף בערפל. גרם לי להיזכר בשיר שכתבתי כשהייתי קטנה, קראתי אותו ואז כבר המשכתי לקרוא את כל מחברת השירים. כתבתי שירים ממש טובים כשהייתי קטנה. נראה לי שכדאי לי להוציא אותם פעם. כיף ונעים לשבת בבית חם כשבחוץ גשום וקר ולקרוא שירים שכתבתי פעם. כיף להסתובב כל היום בפיג’מה גם בבית גם בחוץ כי ממילא מרוב שכבות לא רואים שהיא שם. הנה השיר על הערפל. כתבתי אותו פעם כשהיו כמה ימים רצופים מלאים ערפל:

אני מוקפת בימים של ערפל

כל בוקר עוטף אותי אחרת

וכל לילה מחשיך עלי לבן.

לפעמים מצמצם את עולמי,

לשני מטר על שנים.

לפעמים מאפשר לי לגעת באופק

לבן מתערבל בלבן.

ויש ערפל על גבול ריאותי

ויש ערפל על גבול ראותי

שנושמים, אבל לא,

שרואים, אבל לא,

שהיה שם לפני,

וחמק ממבט ישיר.

ערפל שמח לכולם!

כשעושים טריינינג מודפסים לכל המשפחה המאוד מורחבת זה נראה כמו מסיבת פיג’מות ענקית. היו בכינוס המשפחתי כל מיני אנשים שלא ראיתי מעולם ומסתבר שהם בני דודים שלי מדרגה כלשהי ומישהו דאג לכך שהרושם הראשוני הזהה שנקבל זה מזה יהיה- הנה איש מוזר בפיג’מה.האופציה השניה ליצירת רושם ראשוני היא כמובן “הנה הסנוב שלא נאה לו ללבוש את הטריינינג המשפחתי”. כולם כמובן מנסים את “אמנם יש לי טריינינג כמו לכולם אבל אני לובשת אותו בצורה מיוחדת יותר” אבל יודעים שזו אשליה ואין דרך מכובדת לצאת מזה (כל האופציות הנ”ל אינן תקפות, אגב, לילדים מתחת לגיל 3 שלובשים טריינינג במידה 8, כי זה הכי קטן שהצליחו להדפיס. זה תמיד חמוד להפליא כשילד לובש קפוצ’ון שמגיע לו עד הברכיים).

כשהייתי קטנה היינו עושים חולצת חבר’ה כמעט לכל אירוע שהשתתפנו בו יחד. “ההליכה למכולת, אוגוסט 1995″ או “מחזור 86′, מחניים על הדשא הגדול” מעוטר בשמות המשתתפים. האגדה מספרת על יונתן בילט, שחקן, שמדי פעם חמד לצון (לחמוד לצון נראה כמו המצב הטבעי שלו) ושילב לתוך שיחת טלפון לא אמיתית באוטובוס את שמות בני המחזור המודפסים על החולצה של האיש שנוסע לפניו באוטובוס תוך שהוא גורם לקורבנותיו לזוע בכיסאם, תוהים האם גם הוא היה חלק מהחבר’ה שלהם והאם הם אמורים להכיר אותו. בשלב מסוים התחלתי להיות סרבנית חולצות. הגעתי למסקנה שממילא לעולם אני לא באמת משתמשת בהן (למעט אחת שהיא פיג’מה מצוינת, אבל יש גבול לכמות הפיג’מות שהארון שלי מסוגל לאחסן. הבית קטן והארנונה הירושלמית מביאה אדם לחשוב עד כמה באמת נחוץ לו המטר הרבוע הנוסף). מלבד זאת, באופן עקרוני אני נגד גבייה ספונטנית של כספים נוספים מעבר למוסכם על אירועים שהולכים אליהם ביחד כדי לא לבייש את מי שאין לו. בתור מדריכה ראיתי חניכים שיצאו למסעות ומחנות בהשתתפות מסובסדת והתביישו כשזה הגיעה לגבייה נוספת ולא מתוכננת שיכלה להגיע לאחוזים נכבדים מתוך הסכום שהם שילמו על האירוע כולו.
יש בנים כאלה שהולכים עם חולצות מחזור כל החיים. יש להם מבחר עצום ומרשים ונדמה שמאגר החבר’ה שלהם הוא אינסופי. כולם בסוף מסיימים את חייהם הקצרים בלימודים של מדעים מדוייקים כלשהם או משהו ריאלי ביותר, נקברים תחת ערימות של שיעורי בית (בהתחלה להכין, אחר כך לבדוק) והעולם נזכר בהם מחדש רק אם במקרה הם זוכים בפרס נובל.

בחזרה למפגש המשפחתי- היה גם משהו נחמד במסיבת הפיג’מות המשפחתית הזו. למרות שלא הכרתי רבים מהאנשים כולם נראו שייכים אחד לשני, כולם נראו חלק ממשפחה אחת, כאילו כולם כן מכירים זה את זה. זה היה ממש מחמם לב. התחלתי לראות קווי דמיון לא קיימים בין אנשים אקראיים שעברו מולי. שמחתי על קיומו של ענף ג’ינג’י ביותר במשפחה ותהיתי אם יהיה לנו חלק מפתיע בג’ינג’יות הזו או שהיא נחלתו הבלעדית של חלק נידח כלשהו במשפחה שאם גן ג’ינג’י ניסה אי פעם לפלס את דרכו אלינו דרך העץ המשפחתי הוא ככל הנראה כבר קרס בדרך מאפיסת כוחות.

לסיום- עצה (הנה אני מרגישה כמו אודטה): אם נקלעתם למצב המזמין חולצת מחזור או משהו דומה- שכבה עבה של אקולוגיה תוכל להסתיר יפה את הסנוביות. שווה לנסות בבית.