במקום תה

עוד לא דיברנו על ילדים. ילדים זה אחד הפרוייקטים הגדולים והחשובים על סדר יומי כרגע. אני מגדלת ילדים, ובמקביל מנסחת עקרונות לגבי איך ולמה. הילדים מתחילים בכך שאני די מחבבת את המין האנושי. כל מיני ירוקים ינסו לשכנע אתכם שאנשים זה מיותר ושאנחנו רק הורסים את כדור הארץ והטבע מסתדר מצוין בלעדינו. אבל עשו לעצמכם טובה- אל תאמינו לירוקים. מתמיד אני חושדת בהם שהם מיזנטרופים. תחשבו על כל מה שהם מנסים לשכנע אתכם לעשות: למיין זבל ולבנות קומפוסטר ביתי, לבנות בית מזבל, להשתמש שוב בזבל לכל מיני מטרות שהוא לא נועד אליהן מלכתחילה, ותבינו מה הם באמת חושבים עליכם. (יוצאים מן הכלל הזה הם הירוקים, שדווקא כן כדאי שיאמינו לעצמם, כי בן אדם שלא מאמין בעצמו זה יותר גרוע מלהיות סופר ירוק. אם כי הנטיה של שולי הירוקים לכיוון חיסול עצמי של המין האנושי גם מעידה על חוסר אמונה בעצמך).

לאחרונה ראיתי ריבוי של תלונות כנגד ילדים, בפרט- איך הם הורסים להורים את החיים היפים שלהם, וכן כמה קריאות נלהבות כנגד הקמת משפחה הכוללת ילדים. הרגשתי פתאום מאוד לא אופנתית וחשתי לעמוד על כבודם של הילדים והאמת היא- בעיקר על כבודי שלי שנדחק לקרן זווית אל מול טענות מצד פמיניסטולוגים למיניהם שמנסים לשחרר את כל כבודי מן הבית פנימה ולגרום לי להפסיק להיות עקרת בית ואמא בעידן שבו קריירה מפוארת ממתינה לי, על אף היותי אישה, ממש מעבר לפינה.

ההנחה הראשונה שלי בבואי לגדל ילדים היא שהמין האנושי הוא אחלה. המין האנושי הוא בהחלט דבר מצוין, אתם חייבים להודות. הדברים שאני הכי אוהבת במין האנושי הם המוסר המודע לעצמו והאמנות, דברים שאי אפשר למצוא בטבע, אלא אם כן אתם חושבים שהאל הוא אמן, או משהו כזה. הוא לא. הוא די. ג’י.

בהתאם לדברים אותם אני מחבבת במין האנושי, אני מנסה לגדל את הילדים שלי להיות מוסריים ויצירתיים. כרגע אני עובדת יותר על המוסר, כי היצירתיות, תודה לאל, מגיעה בילט אין. אני מסבירה לילדים חזור והסבר שלהיות מבוגר פירושו להיות מאוד מוסרי, ובעיקר- לשמור על החלשים ממך. זה מה שההורים עושים, כשתהיו גדולים נרשה לכם גם. בגיל הגן ילדים אוהבים במיוחד להתפאר בכך שהם חזקים. אני לא רוצה לשבור את הנטיה הטבעית של הילד שלי להיות חזק. אני לא מפחדת מחוזק. אני רק מסבירה לו שמי שחזק צריך לשמור. זה התפקיד של החזק. אם אתה יותר חזק מאחיך הקטן זה אומר שאתה שומר עליו, לא מרביץ לו. אם יש לך מקל שהופך אותך לחזק אתה שומר על כולנו מפני מזיקים, אבל אין כרגע כאלה באופק אז אולי תוריד את המקל.

הלמידה בנושא איך לגדל אותם מרתקת אותי. היא דורשת ממני להיות בן אדם. כל בעיה שיש לילד שלי היא בעצם שאלה שאין לי עליה פתרון, ולכן לא לימדתי אותו מהו אופן הפעולה הנכון. לפעמים אני כל כך עיוורת לחסרונות של עצמי עד שהבעיות של הילדים תופסות אותי בהפתעה ומנחיתות פטישים של 14 קילו על ההערכה העצמית המוגזמת שלי. זה קרה לי לא מזמן כשהופתעתי מכך שקשה לילד להיפרד מדברים כיפיים. אני הרי בטוח יכולה למצוא דרך בוגרת להתמודד עם זה, חשבתי לעצמי, בעוד אני מושכת זמן אל תוך הלילה בעיסוקים שטותיים ובחוסר אחריות כללי, עד שזה היכה בי שגם אני לא יודעת איך לעצור את עצמי כשאני עושה דברים כיפיים ובעצם אני לגמרי לא יודעת איך לענות על השאלה הזו בכנות. כל תירוץ שתירצתי לילדון הבוכה בדרך חזרה מאירוע כיפי כלשהו לא הצליח לשכנע אותי באמת (נחזור בפעם אחרת? מה אכפת לי. צריך לעשות דברים אחרים? למה? וכו’). הבעיה לא היתה אצל הילדים. הם למדו הכל ממני.

גם את הגישה שלי לגן ריעננתי בעקבות העובדה שהבנים הולכים לגן. תמיד חשבתי על הגן כבייביסיטר ותהיתי מדוע ההורים לא רוצים להיות עם הילדים שלהם כל הזמן, או לא אחראים מספיק בשביל להיות עם הילדים שלהם בעצמם. הגן אצלנו בבית הוא הזדמנות להיפגש עם חברים. אם לא תלך לגן לא תוכל לפגוש את החברים ולשחק אתם בכל המשחקים הכיפיים של הגן. אם הילד לא רוצה ללכת לגן הוא יכול לנסות להשתחל ללו”ז שלי (יש לו סיכוי), לקבוע איתי מראש, בתנאי שלא תיכננתי משהו אחר. או היום, או ביום אחר. אני אדאג להזכיר לו שהוא מתגעגע לחברים. הוא באמת מתגעגע אליהם אם הוא מפסיד יום. במקביל לשהות של הילדים בגן, גם אני פוגשת חברים שלי באותו הזמן ואנחנו עוסקים ביצירה ביחד.

חשבתי כמה שעות אני משקיעה בילדים. זה כולל שעות שאני מבלה איתם וגם שעות של הכנה מראש, כמו מורים שמכינים לפני השיעור תכנים ומתודות כדי שיהיה מפגש מכוון. נראה לי שהממוצע הוא 9 שעות ביום רגיל, לא כולל לילה, חופש וחגים (אבל כן כולל שבתות). אם מוסיפים ימי מחלה וחופשות זה יוצא הרבה יותר. נחמד לי להסתכל על המספר הזה כעל מספר סופי. לראות את הילדים כפרוייקט, אחד מתוך רבים שבן אדם בוגר שכמוני מסוגל לבצע במקביל. אם לא מגדירים את זה ככה הדברים נוטים להטשטש ולקרוס אל תוך עצמם- אנשים אומרים לעצמם שהם יתנו הכל בשביל הילדים אבל באמת הם לא יכולים לתת הכל אז הם חיים ברגשי אשם ובתחושה של איבוד שליטה ורדיפה אחרי הצל של עצמך.

אף פעם לא דיברתי עם אף אחד בצורה מסודרת על הדברים האלה. אני תוהה אם זה בגלל שאלו נושאים כבדים או טריוויאליים.