במקום תה

בימים אלו אני נהנית משפע הפוסטים החדשים והמשעשעים בבלוג של שרונה ראובני. שרונה עושה בובות מופלאות, משעשעות ומושקעות, עם אופי ואביזרים קטנטנים ושמות והכל, וכותבת קצת על ההכנה שלהן ועל האישיות שלהן.אני אוהבת את השילוב הנדיר בין השקעה להומור. לרוב אני מוצאת שמשקיענים, במיוחד העצמאיים שבהם, נוטים להיות מאוד רציניים בקשר להכל וזה נחמד לראות את הרוח הטובה ששורה על תהליך העבודה ואת הכיף.

הגעתי אל הבלוג שלה כשהיא הגיבה כאן לאיזה פוסט קדום והלכתי בעקבות הקישור לאתר שלה.
מה שאני אוהבת בבובות שלה זה שהן יוצרות מן יקום מקביל שבו קיימת משפחה לא- ריאליסטית שכל החברים בה דומים מצד אחד ובעלי אופי מיוחד מצד שני. הדבר האחרון שראיתי ואהבתי הוא שלאחת הבובות יש בובה קטנה שהיא אוהבת וקוראים לה שפני. שרונה עושה בחירות מיוחדות ומקוריות כשהיא חושבת אילו פרטים קטנים להבליט. עוד דבר שנראה לי מעניין זה הטיול שעושה אחת הבובות שלה בעולם. אפשר לקרוא על התחנה הראשונה שלה, בה היא נפגשת עם כל מיני בובות חמודות מחו”ל, כאן.

המון גשם בירושלים. גשם טוב, אמיתי, לא הגשם הקליל והלא מחייב וגם לא הכבד המכה. הרחוב עטוף בערפל. גרם לי להיזכר בשיר שכתבתי כשהייתי קטנה, קראתי אותו ואז כבר המשכתי לקרוא את כל מחברת השירים. כתבתי שירים ממש טובים כשהייתי קטנה. נראה לי שכדאי לי להוציא אותם פעם. כיף ונעים לשבת בבית חם כשבחוץ גשום וקר ולקרוא שירים שכתבתי פעם. כיף להסתובב כל היום בפיג’מה גם בבית גם בחוץ כי ממילא מרוב שכבות לא רואים שהיא שם. הנה השיר על הערפל. כתבתי אותו פעם כשהיו כמה ימים רצופים מלאים ערפל:

אני מוקפת בימים של ערפל

כל בוקר עוטף אותי אחרת

וכל לילה מחשיך עלי לבן.

לפעמים מצמצם את עולמי,

לשני מטר על שנים.

לפעמים מאפשר לי לגעת באופק

לבן מתערבל בלבן.

ויש ערפל על גבול ריאותי

ויש ערפל על גבול ראותי

שנושמים, אבל לא,

שרואים, אבל לא,

שהיה שם לפני,

וחמק ממבט ישיר.

ערפל שמח לכולם!

אני קוראת את “הרעים במקלחת“, כמובן. במסגרת העדפת הקרובים שהופכת להיות הרגל מבורך כאן בבלוג, אני קוראת את”הרעים במקלחת”. סיפור קצרצר, אבל אם קוראים אותו ממש המון פעמים וגם חוזרים עליו באזני שאר המשפחה על ענפיה השונים זה כבר לוקח כמות נכבדת של זמן.

הסיפור הוא על הרעים, שזורקים אבן על ילד ובעזרת אביו הילד מצליח להתגבר עליהם. ניתן לראות בסיפור תרגול של אמנות הלחימה המומלצת על ידי הורי הסופר - לקרוא לאבא. אמנות לחימה המיועדת במיוחד לילדים קטנטנים. יצא מאוד משתלם לא לשלוח אותו לחוג קראטה בזמן שכל החברים שלו כן הולכים. הסיפור מטפל ברעים בהומור (במיוחד כשהוא מלווה בפרשנות של הסופר עצמו: “ואז במקלחת המים נהיו חומים ונפלו עליהם והם עשו מקלחת במים חומים וזה מצחיק, נכון?” ) ולא בדרך אלימה מדי.

לא ברור אם הגיבורים של הספר הם הילד ואביו או הרעים.

לסיפור יש מבנה די מושלם עם אקספוזיציה, סיבוך ופתרון. זה מפתיע לאור העובדה שילדים בהחלט מסוגלים לספר סיפורים ללא פואנטה ואף עושים זאת לעיתים קרובות.

כשראיתי לראשונה את השם של הסיפור חששתי שהוא מספר על רעים שמתקיפים במקלחת אבל לאור התוכן של הסיפור נראה שיש לילד תחושת ביטחון גם אל מול הרעים.

אגב הספר אני שמה לב לכך שבגן לא מלמדים אותם רק על חגים או חורף אלא גם על נושאים פחות ברירת-מחדליים שצריך לחשוב איך לעבוד עליהם. ראיתי גם תמונות של סופרים בגן ושמעתי שהילד מכיר את שמות הסופרים שכתבו ספרים שהוא אוהב וגם ביקשו לשלוח את הספר האהוב על הילד לגן. אני שמחה שזה ככה ולא כמו בגנים אחרים שהכרתי בהם מדלגים מחג לחג ומותחים את יום המשפחה על פני כל השטח המת שבין חנוכה לטו בשבט.

אם אנחנו רוצים שלא הכל יהיה מפלסטיק, יש צורך בטיפוח אמנים. אמנות אינה משתלמת.

המוזיקה היא משחק ילדים, היא מתנצלת, אבל אני לא מצליחה להפסיק לעשות אותה. אני קמה באמצע הלילה ומנגנת את מה שחלמתי, אני יודעת שחסרה לפסנתר שלי הנשימה, הרוח, אז אני מלווה אותו בקול. נראה לכם שזה אנוכי, לשים על במה את הקרביים שלי? אני חייבת לשיר, לא אכפת לי אם זה יהיה למישהו אחר. תקשיבו ותסבירו לי למה יוצאות ממני מנגינות. אני אמורה להתפרנס מזה? זו לא פרנסה. אפשר ללמד מוזיקה בבית ספר, אפשר להופיע, אבל זה לא מה שאני עושה. מה שאני עושה זה מוסיקה.

אני שומעת אותה ומצטערת על שדחקנו את האמנות לקרן זווית. נראה שהיא לא מבינה את החשיבות של האמנות. בעולם שמעריך דברים לפי התשלום עבורם גם היא מתחילה להאמין שזה נכון ולתהות על מקומה של האמנות. התחושה שלי היא שאמנים אמורים להתפנק. צריך לטפח אותם. צריך להשתדל ככל יכולתך לתת להם סביבה טובה ליצירה. אמנים שמחים הם סימן לחברה טובה. אמנים שבעים, שמנמנים כאלה. אני רוצה להיפגש עם חברים ושפתאום, בלי להתבייש, הם ישירו לי בארבעה קולות שיר שיחייה את רוחי. אני רוצה שאשה אחת שאני מכירה תלך בבגדים הכי צבעוניים שהיא מצליחה למצוא ולתפור ושתעצב כמה שיותר דברים לפי הטעם המעולה שלה. הטעם הטוב שלה הוא לא קישוט, לא כלי עבודה שהופך את ההזמנות ליום ההולדת של הבת שלה ליפות יותר, אלא השראה.

חלק בלתי נפרד מן האמנות הוא הראשוניות, ולכן גם יש בעיסוק באמנות הימור- מה אם לא יבינו את החידוש, מה אם הוא לא ימצא חן בעיני החברה, מה אם יתברר שאין פה חידוש אמיתי, שחזרתי על מה שעשו כבר לפני, שלא חידשתי כלום? אמנות אמיתית נחצבת מלב האדם, ומאחר ובכל אדם יש גרעין אמת שאינו דומה בכלום למה שאפשר למצוא אצל כל אחד אחר, הרי שאם האמנות באמת נחצבה מן הלב היא חייבת להיות מקורית. הבעיה היא חוסר הבטחון בכנות של האמנות וחוסר הפופולריות של הטענה שבכל אחד יש גרעין מיוחד שאינו דומה לשום דבר אצל האחרים, טענה שהיא דתית בעיקרה (חלק אלוה ממעל) ודורשת אמונה גדולה מאוד בייחוד ובערך העצמי. צריך ליצור עבור אמנים סביבה מאמינה. להיזהר לא ליבש אותם בספקנות יתר, להאמין באותנטיות של האמירה, גם כשמדובר בציור אבסטרקטי מהסוג שדורש ציניות (האלה עם השני מלבנים וכתם שחייבים להגיד עליהם שהבן שלי היה יכול לצייר את זה ואם לא אומרים אז נגרע משהו ממעמדנו בעולם).

אמנות היא הדרך הרצינית ביותר להיפגש. האמנות יוצרת מילים, צורות וצלילים לדברים שלא היו לנו שמות בשבילם ועל ידי כך מאפשרת לנו להרגיש אותם. אם זה נכון מה שאומרים, שיש פחות סיכוי להרגיש רגש שאין לו שם מאשר להרגיש רגש שיש לו שם, אז האמנות מעשירה את אוצר המילים הרגשי שלנו ומאפשרת לנו לא להיות פרחות. או פקאצות. וזה לא משרת רק את יצר הסנוביות שלי אלא גם את האמת, כי העולם מורכב וצריך הרבה מילים בשבילו.

לקריאה נוספת:

לכתוב בבריכה של הגדולים- פוסט מעניין של יואב שקראתי לא מזמן שמאשר את חשדותי באשר לעבודה הקשה של סופרים טובים. זו באמת עבודה קשה כמו שדמיינתי.

(הפסקה הראשונה נכתבה בהשראת שרון פיסק, מוזיקאית בחסד שהיא גם שכנה שלי, שלא ממש אמרה את זה אבל אני מדמיינת את זה עליה)

רשמים מתקופה קצרה של עבודה והתבוננות בגן ילדים.
הדבר שהכי אהבתי בגן היא האצילות. כללי הנימוס שם שולטים. משפט כמו “אבל זה לא היה לו נעים” הוא ביטוי שגור על כל פה, ומוסכם על כולם שטוב להיות חברים טובים. וגם מדברים על זה כל היום. לומדים איך לעבוד בשיתוף פעולה ואיך להתגבר על הכעס או לסלוח. זו פשוט סדנת נימוסים והליכות שנמשכת יום שלם. ואני שוחה חופשי בנימוסים והליכות.

הגן הוא סוג של “המופע של טרומן” שלא משודר בשום מקום. הגננת דואגת לכך שהילדים יסתובבו בעולם סגור ומוגן ובכל פעם שהם אפילו חושבים לצאת מן המעגל המתוכנן מראש של התנהגויות צפויות (למשל- לרצות לחזור הביתה עכשיו, למשל- להפסיק להיות חבר של הבנות) הגננת אוספת אותם, מורחת אותם בשקר כלשהו (גם אני רעבה אבל אני מתאפקת עד ארוחת הצהרים, או- הנה ציפור!!!) ומחזירה אותם לתלם.

בגלל שהילדים כפופים למערך שלם של חוקי נימוס מוגדרים ומנוסחים הרבה יותר קל לעבוד איתם. הילדים יודעים בעצמם שאסור להוציא משחק שהבאת מהבית אלא אם כן אתה משתף את כולם, ושאסור לכבד בממתקים ילדים אחרים כי אי אפשר לשתף את כולם ומי שלא קיבל יהיה עצוב. הם יודעים את זה יותר טוב ממני, האורחת. הגננת שלהם השכילה ליצור סביבה שכולם מרגישים בה מוגנים ולכן גם משתתפים בהגנה עליה.

לא כל גננת מסוגלת ליצור סביבה כזו עבור הילדים. התמזל מזלי לעבוד עם גננת מדהימה שיצרה אמון מאוד חזק בינה לבין הילדים. הם מאמינים שכל ההנחיות להתנהגות שיש בגן הן לטובתם ומבינים את ההיגיון שיש ברובן. חוץ מזה, הם מעריכים אותה כמי שיכולה למצוא פתרונות אלגנטיים לבעיות שמטרידות אותם, פתרונות הוגנים, שכוללים הרבה פשרות, הרבה חשיבה מחוץ למסגרת והרבה חיזוקים חברתיים ואישיים.

יש עוד פן של אצילות שבגן שמתגלה בהתנהגות של הגננת- הגננת היא כמו מארחת במסיבה, או משהו כזה. היא דואגת שלכולם יהיה נוח ולכולם יהיה עם מי לדבר ומה לעשות. היא לא עושה מעצמה עניין אלא מנסה לגרום לדברים לעבוד בלעדיה. היא רגישה מאוד לצרכים ולמצבי הרוח של כל הילדים. זה ממש מזכיר ישיבה על כוס תה בסלון, שזה, אם לא שמתם לב עד עכשיו, אחד הדברים האהובים עלי. לדאוג שלכולם יש מה לאכול ולשתות ואם הנעליים שלהם לוחצות אז לשים לב ולהציע נעלי בית ששמרתי לי פה במקרה לכל מצב שלא יהיה.

הפגישה עם הגן הובילה אותי לחשוב על עבודה בגן, אבל יכול להיות שהגננת שעבדתי איתה כל כך מוכשרת שזה גורם לדברים להיראות יפים יותר ממה שהם באמת, ופחות מורכבים. ייתכן שיותר יתאים לי להיות מורה ביסודי או משהו כזה- משהו שגם לא חשבתי עליו קודם.

הנושא שהיה לי הכי קשה בגן הוא ההתערבות המתמדת בריבים ומחלוקות. הגננת היא סוג של שלמה המלך שמפליא במשפטיו, מבטו חופש כל חדרי בטן והיא יודעת איך לגזור את הדין בלי לפגוע באף אחד מהצדדים. חייבים להתערב. זה חלק מהחינוך להשתלבות בחברה וליצירת חברת ילדים נעימה. אני פשוט ממש גרועה בזה כי כל החיים ברחתי מעימותים.

למדתי בגן שהיכולת לזהות מה אנשים צריכים ברגישות קיצונית וליצור סביבה נעימה ונימוסית היא יכולת שיש אנשים שמשתמשים בה במקום העבודה שלהם ככלי עבודה עיקרי ולא רק תוספת קטנה לסוכריות שעל הקרם של העוגה.

לפני המון זמן אימצתי עציץ. בייביסיטר, למשך הקיץ. כתבתי כאן על ההיכרות שלנו ועל תיאום הציפיות. לאחרונה מצא את הבלוג שלי מישהו שמקדם את האתר שלו על גינון ומנצל אתרים אחרים כדי להפנות לשם והפנה אותי לשם (או שהוא סתם מתקשה להפנות לשם בדרך יותר אישית מאשר: אם אתם מחפשים עצות… יש אתר מצוין שכדאי לבקר בו:http://homeplantscare.offersite.info). למזלו, האתר שלו עזר לי ללמוד על העציץ שלי, למרות שכותרת המשנה שלו לא היתה מבטיחה במיוחד (”כל המידע שחיפשתה על טיפול וגידול מוצלחים של צמחים בבית ובמשרד”). אולי זה בגלל שאני אף פעם לא מחפהשת שום דבר.

למדתי על העציץ שלי שקוראים לו ספטיפיליום, או ליליית השלום (נשמע כמו שם של מישהי שנולדה בקומונה בשנות השישים: “בחרנו לקרוא לילדה שלנו ליליית השלום כי השם מבטא את האמונה העמוקה שלנו בבואו המתקרב של שלום עולמי ובכך שמי שקוראים לה לילייה לעולם לא תוכל לחדול מלהיות שמאלנית”). למדתי שהוא צמח פופולרי (או שמדובר בתשקורת עויינת ששוב מדברת בלי כיסוי על פופולריות של שמאלנים, ויונת השלום הזו פופולרית בערך כמו ש”העבודה” היא מפלגה גדולה) למדתי פתאום שהוא מאוד מאוד אוהב מים, וחום, וגם חצי צל.  ושאולי קצת צפוף לו בעציץ שלו (אני לא יכולה להימנע מלקרוא לצמח שגדל בעציץ “עציץ”. עשיתי את זה כל החיים ואני זקנה מדי בשביל טריקים חדשים).
מצויידת בידיעות החדשות האלה ניגשתי במרץ להשקות אותו. אחר כך, חשבתי שזה היה קצת מטומטם מצידי לנסות לגדל צמח בלי הוראות הפעלה (למרות שהוא דווקא גדל יפה ולא התלונן). לא פניתי לשום פורום, כמו שהציעו לי אנשי התגובות, לשום מומחה ולאף חומר קריאה. סמכתי יותר מדי על אינסטינקטים, ועל “לזרום עם הסיטואציה” ועל לחכות שהוא ידבר אלי ולהיות קשובה לתגובות שלו ועל ליצור קשר בלתי אמצעי עם העציץ (אם מרטין בובר יוצר קשר של זיקה עם עץ, למה שאני לא אוכל לדבר עם עציץ? איבדתי כרגע, בעקבות ההערה הזו, 95% מהקוראים שלי, נכון? זה לא אני זה אתם. לכו לקרוא את “בסוד שיח”, בעמוד 6, אחר כך תחזרו).

טוב נו. זה בסדר שלא קראתם את בסוד שיח בעקבות ההמלצה שלי. אני סולחת. בכל זאת, יום כיפור היה לפני יומיים. בכל אופן, נראה לי שאולי אני מסתמכת יותר מדי על אינסטינקטים בחיים, במקום על הוראות הפעלה. כמעט ייבשתי את העציץ שלי כי לא ידעתי שהוא אוהב מים. אולי אני צריכה ללמוד יותר על תינוקות, או להשתמש במפות במקום לסמוך על הרגש כשאני מנסה להגיע לאנשהו, וכאלה.

הגרעין שלי מנסה כבר כמה שנים להיאבק, בין השאר, בגרפיטי ובנשירה מבית ספר כשכמה חברי גרעין חדשים וצעירים ציירו על מרפסת הדירה שלהם העתק של העטיפה של הדיסק של הפינק פלויד “The Wall“. הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא ביקורת על איזו מין דוגמא הם נותנים לנוער בשכונה, אחר כך זה נהייה פתאום מורכב.

אם נודה על האמת, הקיר הזה מכוער בטירוף, מכער את השכונה, ונותן לגיטימציה לגרפיטי. כלל ידוע הוא שככל שיש יותר גרפיטי נהיה יותר גרפיטי. כשצבענו את הקירות בלבן, במימון משותף של המשפחות הגרות באיזור ובביצוע הילדים המתוקים שמסונג’רים השכם והערב לכל דבר טוב, פתאום היתה הפסקה בזרם הגרפיטי, עד שהתופעה חזרה שוב, בקטן, והתעצמה לאט- ככל שהיו יותר כתובות כך נהיו יותר כתובות.

העניין הנוסף שהזכרתי חשוב גם הוא- הגרעין שלי כל כך משתדל לתמוך בבתי ספר של ילדי השכונה, להשלים אותם (במרכז למידה למשל), לסנגר עליהם, למנוע נשירה ולנסות לתת לנוער נקודת פתיחה מעולה לחיים עצמאיים. יש לנו ביקורת על בתי ספר, המון, אבל אנחנו משתדלים לא לצאת איתה בצורה בולטת מדי.

אחרי שמסתיימת הביקורת, מתחילה הביקורת העצמית. הרי השירים בדיסק הזה נגעו גם בי, גם אם בתקופות מסוימות של החיים שלי יותר מבאחרות. ובעצם- על מי אני עובדת- תיכון זה איכסה בכל כך הרבה מובנים: הכניעה למערכת הערכה תחרותית וחד מימדית, הכפייה, חוסר הגמישות ועוד. פעם צחקנו על זה שלכמה מהמתנדבים במרכז הלמידה שלנו לא היתה בגרות מלאה כי זה לא היה חשוב להם והם החליטו לעשות משהו שונה עם החיים שלהם. אני לא אכריח את הילדים שלי לעשות תעודת בגרות. אני לא בטוחה שזה כל כך חשוב לכל אחד. למה אני מכוונת ילדים של אחרים לכיוונים כאלה? למה אני מנסה למנוע נשירה כשבמקביל ביישובים העשירים ביותר אפשר למצוא כל מיני חברה מעופפים, רגישים או אומנותיים שהחליטו מסיבות של מרד אנין במערכת לוותר על התעודה לטובת הגשמה עצמית בתחומים אחרים? אני יודעת שזה לא רק מהסיבה שהם יוכלו להשלים בקלות את התעודה לכשירצו בכך, ולקבל כל הכשרה שירצו בעזרת הכסף של ההורים.

אולי הצנזורה העצמית שלי שגורמת לי להקצין ולהגן על בתי ספר ולהימנע מלתמוך בדבר שנראה כמו גרפיטי, אפילו שפעם כשהייתי קטנה הייתי עלולה לצייר ציור בדיוק כזה על קיר המרפסת הפונה לרחוב, אולי הצנזורה העצמית הזו מרדדת את השיח ביני לבין הסביבה. אולי הגיע הזמן להציג עמדה מורכבת יותר כלפי הממסד ולשתף את הילדים הנושרים הן בביקורת על הממסד והן ביתרונותיו. הטיעון העיקרי כנגד פעולה כזו הוא הקושי שבהעברת מסרים מורכבים.

הנטייה הראשונית שלי היתה לגשת, להסביר על החששות שלי ולבקש עיצוב חדש לקיר, או ללכת לאחראים ולהתלונן (זה עלה אצלי בראש רק לרגע. זה לא האופי שלי). עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.

עדכון: זה נעלם. עולם מוזר.