במקום תה

פעם הייתי משאירה את המייל פתוח ימים שלמים. היום יש מלשינון מייל (הם קוראים לזה גוגל צ’ט אבל זה באמת מכשיר עיקוב, לא שיחה) שאומר לחברים שלך מתי המייל שלך פתוח ואם הם מנסים לדבר איתך ואת בדיוק לא שם (את עצמי לא הייתי משאירה ימים שלמים מול המייל) הם יחשבו עלייך שסיננת אותם. זה לא שאני לא מסננת שיחות. אני מסננת. אני מסננת שיחות, לא אנשים מסויימים אלא רק לפי שעות שבהן לא נוח לי לדבר אבל כן נוח לי לקרוא מייל. בכל מקרה, היום אני חושבת פעמיים לפני שאני משאירה את המייל פתוח והולכת לדרכי. עוד סימנים לבוגדנותו של המייל הם התחקירים של הגוגל רידר. פעם הוא היה קורא בשקט את הדברים שלא היה לי זמן לקרוא ומוחק בסבלנות כשהגיע הזמן (מישהו אמר נזיר חשמלי?). היום הוא מציע לי לסמן דברים שאהבתי או לשלוח הלאה או להמליץ לחברים, ומדי פעם מבשר לי שעוקבים אחרי. פעם זה היה רק אני והוא, היום כל העולם מוזמן. יחסינו לא ישובו להיות תמימים כשהיו.

בקיצור- פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק… פעם חיינו באמת. ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה (מיכה שטרית).

יש דברים שהם טובים בתוך המשפחה ולא כל כך טובים מחוצה לה. טובים בפרטיות ולא טובים בפומבי. קראתי לאחרונה דיון על הטבילה במקווה והוא העלה בי מחשבות על ניכור מודרני והשפעותיו על הדת. הדיון התחיל בתלונה על המקווה ועל הדרכת כלות אבל בשבילי הוא די נגמר עוד קודם- משעה שזירת הדיון הוגדרה כזירה אינטרנטית. ככה אני גם עם שאלות של זוגיות אלטרנטיבית. כשהיה דיון סוער על מצעד הגאווה הרגשתי בחוץ מאותה סיבה. פשוט לא רציתי שידברו על זה, משני הצדדים. זה קצת מביך לאחוז בדעות כאלה בחברה דמוקרטית שיודעת שאת יודעת לדבר, ועל נושאים אחרים את לא סותמת את הפה.

הדת תופסת המון ממשפחה. היא חוגגת את הזוגיות ומכוונת את הקהילה לעידוד הקשר הפנים-משפחתי בדרכים רבות. עם זאת, בעיני, חלק גדול מהחינוך לבניית משפחה צריך להיעשות באופן פרטי על ידי המשפחה ונשים מכובדות בקהילה. השבר של המודרנה וגם של משפחות ששכחו את המסורת הוא בטוויית הרשת הקהילתית הזו שוב על מנת לשאוב ממנה אמירה בעלת משמעות על עניינים אישיים. הדמוקרטיזציה של המידע הביאה אנשים לחשוב שאפשר ללמוד כל דבר מכל אחד, רצוי דרך האינטרנט.
כשראיתי את הדיון על המקווה חשבתי עד כמה לנסות להסביר מה טוב במקווה או מה המשמעויות שלו בעיני, אבל הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה בגלל הצניעות וכך נשארתי רק עם העדות על כך שזה דווקא מנהג יפה בעיני, ללא אמירה תכנית. אולי אם הייתי חבדניקית הייתי חושבת אחרת. אולי הייתי מוציאה מדריך למשפחה במיליון שפות עם שבעה צעדים פשוטים לזוגיות מושלמת וארבע משמעויות למקווה הסדורות במבנה קבלי. יש כאלה שבאמת עושים את זה- משתתפים בדיון פומבי. אני מפחדת להפסיד על ידי זה את המהות ולהישאר עם המעטפת. זה כמו טיפול פסיכולוגי באינטרנט שאולי טוב לדברים כלליים אבל לא לדברים הכי אישיים. תמיד מביך אותי לראות אנשים מדברים על קדושת הארץ, על אמונה או על ערכים דתיים אחרים בצורה וולגרית. יש הרבה דיוני סרק כאלה באינטרנט. זה לא מתאים לעדינות של הערכים וההנהגות עצמם. זה נראה לי כמו פורנוגרפיה של הדת, חשיפת יתר של האישי.
בצער, אני שוללת דיון. זה מדגיש לי שוב את הגבולות של היחסים באינטרנט, שלא יוכלו להיות כמו יחסים אישיים כי אין עיניים, אין נשימה, אין מקום. במקביל לשלילת הדיון אני כנראה מוותרת על דרישות פוליטיות. זה מראה גם את גבולות הדמוקרטיה- היא לא יכולה להתייחס לדברים שדיון פומבי יהרוג. אולי אני בעד שמרנות קצת- לסמוך על נטייתם של חברי הכנסת לחוקק או לא לחוקק, לכבד סטטוס קוו, דברים כאלה, שאולי משקפים את רוח הדברים גם בלי לקרוא להם בשמותיהם המפורשים. זה כלי שצריך להיזהר איתו- טוב לקהילות קטנות, קשה ליישום ברמה ארצית. מטרת העל היא להפוך את הארץ לקהילה קטנה, לקרב בין כולם ולגבש שפה משותפת גם אם לא דרך משותפת. שנדע על מה אנחנו חולקים. אבל אלו תוכניות לטווח יותר רחוק.

המוקד הטלפוני של הוט גורם לי לשקול שנית את יחסי העוין למוקדים טלפוניים. נראה לכן שאם אני אתן בהם אמון הם ישובו ויתקעו לי במרכז האוזן פרסומת-קהל-שבוי בזמן ההמתנה למענה האנושי או שהפעם זה באמת והם השתנו והם מתכוונים לזה ופותחים דף חדש וכאלה? דפים חדשים זה מאוד יפה. במיוחד אם על הדף הקודם נרשמו עוונות בל יסולחו כמו לנגן ברצף עשרות פעמים את הפתיחה לסדרה השיר שלנו במשך שלושת רבעי שעה ואז לנתק עלי.

הנה העדויות התומכות בטענה שלכאורה נעשו שינויים והתקדמות משמעותית:

א. ענו לי ממש מהר. בקצב שבו אדם נורמלי עונה לטלפון. מרוב הפתעה בלעתי בחיפזון את הביס מהנשנושים שהכנתי לי מתוך כוונה שהם יחזיקו אותי ערה במשך שעות ההמתנה הארוכות והנדידה בין עובדי הוט שונים בעלי תיאורי תפקיד מגוונים ואקראיים לחלוטין (נציגי שרות, אחראי משמרת, אחראי שימור לקוחות, אחראי שירות, נציגי משמרת, המנהל שלך בבקשה).

ב. לפני שענו לי לא הושמעה כל פרסומת, ההודעה שהגעתי למקום הנכון הושמעה פעם אחת ובשאר הזמן שמעתי מוזיקה שאינה ייחודית בשום צורה והיא יצאה לי מהראש בלי להשאיר שום נזקים או זכרונות מרים.
ב. שלום שמי כרמית באמת ידעה מה קורה אצלי במחשב. לפני שאני עליתי על זה, ואני מחזיקה מעצמי חדת תפיסה.

ג. השעה היתה ארבע וחצי והיא תיאמה לי טכנאי שיבוא בין השעות חמש לשבע. באותו יום. שימו לב שבין חמש לשבע הן שעות שבהן מבוגרים נוהגים באמת להיות בבתים שלהם! והיא הציעה ליתר ביטחון גם את בין שבע לתשע!

ד. הטכנאי בא בשש, שזה ממש בין חמש לשבע.

ה. הטכנאי תיקן הכל. הבעיה היתה שחיקה והוא החליף חלק. לפני שהוא הלך הוא זרק את השאריות לפח.
כמה מושלם זה כבר יכול להיות? נראה לכן שכל הלקוחות שלהם עזבו ונשארתי לבדי, או לפחות- שעכשיו יש להם מספר לקוחות המתאים ליכולת ההיענות שלהם?

בדמיונות הכי אופטימיים שלי אני רואה את ההצלחה המסחררת הזו בעניינים ביורוקרטיים כתחילתה של מגמה של שיפור השירות, מגמה שבסופה תשתלט לחלוטין גישת ה”תנו לה בדיוק את מה שהיא רוצה, עכשיו” על כל מוקדי השירות וימים מבוזבזים שלמים יחסכו מחיי. אתן מבינות עד לאן זה יכול להגיע? אולי אפילו העיריה תשתכנע ולמשל, הליך בקשת ההנחה לגנים\ארנונה יהפוך להיות משהו שאפשר לסגור בטלפון? אמנם תפיסת עולמי כולה עלולה להתהפך על ראשה, כי אחד מעמודיה- “פני לעצמך כמה שעות לכל משימה ביורוקרטית שהיא”- יקרוס אל תוך עצמו, אבל נראה לי שאני אחיה עם זה.

קחו משימה: אם מצאתן פגם בתיאוריה שלי, אם משהו כאן לא עובד, אם נראה לכן שאני הוזה, אנא הכו בראשי בפטיש לבל יעשה זאת המענה האוטומטי הבא. רק חסר לי שהעולם לא התהפך באמת ולא אכין לעצמי מספיק נשנושים לייבוש הבא בדרך לנציג שירות. או טלפן. או תומך מרחוק. או מתאמת פגישות. או את המנהל בבקשה.

אף פעם לא יהיו לי יותר דברים ממה שאני באמת צריכה. נגיד הגעתי למצב שבו נשאר רק מפתח אחד לדירה שלי וכל השאר נעלמו. גם אני אלך לשכפל עוד כמה מפתחות שיהיו לכל צרה שלא תבוא, כבר ביום למחרת כל המפתחות יעלמו מלבד אחד. הסיבה לכך היא שלא אכפת לי איפה הרזרביים וזה דורש ממני יותר מדי אנרגיות לשמור עליהם ולדעת איפה הם, כשבשוטף אני באמת צריכה רק אחד. אותו חוק תקף לגבי מוצצים- תמיד ישארו לי רק אלו שהילדים באמת משתמשים בהם ושום רזרביים. אותו חוק תקף גם לגבי נעלים- תמיד יהיה לי רק זוג אחד.

אני מנסה לתרץ לעצמי שזוג אחד זה הדבר הכי בריא שיש- הרגל מתרגלת אליו וזה חוסך כאבי גב שבאים עם החלפה תכופה של נעלים. אבל אני יודעת את האמת- אני לא מסוגלת לשמור על יותר דברים ממה שאני צריכה ברגע זה ממש. נתתי כבר מלא דוגמאות אבל אני חייבת עוד אחת בשביל להמחיש את העניין סופית- שרשראות. או בעצם- שרשרת. יש לי אחת, פחות או יותר. כנראה ששורש הבעיה שלי נעוץ בכך שיש לי בראש מדדי הערכה היררכיים לדברים. אני תמיד מכתירה את ההכי טוב, ונשארת איתו. אני מסרבת לגלות איכויות שונות בדברים דומים. אני כמו המורים הנוראיים האלה שמתעקשים להשוות תלמידים זה לזה ולהטיח אותם זה בזה במטרה למצוא את התלמיד הכי טוב, בעוד באמת אין תלמיד הכי טוב אלא תלמיד הכי טוב במקצוע מסוים. כל תלמיד אמור להיות התלמיד הכי טוב ואם יש תלמיד שלא טוב בכלום זה מעיד על כך שבית הספר נכשל בלמצות את הפוטנציאל שבתלמיד הזה ובנסיון לחנך אותו להיות חלק מצוין של החברה.

אמורה להיות לי שרשרת הכי טובה לבגד מסוים, או נעלים הכי טובות לסיטואציה מסוימת, אבל זה פשוט לא קורה. מצד שני, משום מה, למרות שלעולם לא יהיו לי יותר דברים מן המינימום שאני צריכה, תמיד יכול לקרות מצב מדאיג שבו יהיה לי קצת פחות ממה שאני צריכה. זה כנראה כבר בגלל חוק מרפי.

האם סופרמן באמת עוזר למטרופוליס? ברור שמאז סופרמן לא שווה לאף אחד שם לגנוב או לשדוד. מצד שני, כל הסופר-רעים המשוגעים שרוצים להשתלט על העולם או לנקום בסופרמן מתחילים ישר ממטרופוליס ומציקים לאזרחים בדרכים נוראיות הרבה יותר מאשר המצוקה הנגרמת משוד רגיל. אמנם סופרמן תמיד מנצח, אבל בדרך מתמוטטים כמה בניינים (גם אם תושביהם פונו קודם, זה עדיין הפסד), מתים כמה אנשים (פחות משהיו מתים לולא סופרמן הציל את השאר, אבל אולי הם נהרגו דווקא בגלל שסופרמן שם ומישהו התכוון להשתלט על העולם החל ממטרופוליס בגללו).

אולי זו בכלל בעיה של כוח. הרי גם ללויס ליין לא חסרים אויבים- כל אלה שהיא כתבה עליהם כתבות רעות בעיתון או הביאה למאסרם. כל זה מביא אותי לחשוב אם אכיפה חזקה לא מביאה, בסופו של דבר, לפשיעה עוד יותר חזקה. עכשיו אני נשמעת לעצמי כמו “בואו נהפוך את פצצות האטום לשוקו חם ואת חניתותינו למזמרות”.

למרות שאני בעד סופרמן, ואני חושבת שהוא בסך הכל משפר את המצב, אני חושבת שזו עדיין שאלה טובה. וטוב שזו שאלה. אני בטוחה שאסור ששימוש בכוח יהפוך למובן מאליו, גם אם לפעמים אני חושבת שהוא מעולה.

לפני המון זמן אימצתי עציץ. בייביסיטר, למשך הקיץ. כתבתי כאן על ההיכרות שלנו ועל תיאום הציפיות. לאחרונה מצא את הבלוג שלי מישהו שמקדם את האתר שלו על גינון ומנצל אתרים אחרים כדי להפנות לשם והפנה אותי לשם (או שהוא סתם מתקשה להפנות לשם בדרך יותר אישית מאשר: אם אתם מחפשים עצות… יש אתר מצוין שכדאי לבקר בו:http://homeplantscare.offersite.info). למזלו, האתר שלו עזר לי ללמוד על העציץ שלי, למרות שכותרת המשנה שלו לא היתה מבטיחה במיוחד (”כל המידע שחיפשתה על טיפול וגידול מוצלחים של צמחים בבית ובמשרד”). אולי זה בגלל שאני אף פעם לא מחפהשת שום דבר.

למדתי על העציץ שלי שקוראים לו ספטיפיליום, או ליליית השלום (נשמע כמו שם של מישהי שנולדה בקומונה בשנות השישים: “בחרנו לקרוא לילדה שלנו ליליית השלום כי השם מבטא את האמונה העמוקה שלנו בבואו המתקרב של שלום עולמי ובכך שמי שקוראים לה לילייה לעולם לא תוכל לחדול מלהיות שמאלנית”). למדתי שהוא צמח פופולרי (או שמדובר בתשקורת עויינת ששוב מדברת בלי כיסוי על פופולריות של שמאלנים, ויונת השלום הזו פופולרית בערך כמו ש”העבודה” היא מפלגה גדולה) למדתי פתאום שהוא מאוד מאוד אוהב מים, וחום, וגם חצי צל.  ושאולי קצת צפוף לו בעציץ שלו (אני לא יכולה להימנע מלקרוא לצמח שגדל בעציץ “עציץ”. עשיתי את זה כל החיים ואני זקנה מדי בשביל טריקים חדשים).
מצויידת בידיעות החדשות האלה ניגשתי במרץ להשקות אותו. אחר כך, חשבתי שזה היה קצת מטומטם מצידי לנסות לגדל צמח בלי הוראות הפעלה (למרות שהוא דווקא גדל יפה ולא התלונן). לא פניתי לשום פורום, כמו שהציעו לי אנשי התגובות, לשום מומחה ולאף חומר קריאה. סמכתי יותר מדי על אינסטינקטים, ועל “לזרום עם הסיטואציה” ועל לחכות שהוא ידבר אלי ולהיות קשובה לתגובות שלו ועל ליצור קשר בלתי אמצעי עם העציץ (אם מרטין בובר יוצר קשר של זיקה עם עץ, למה שאני לא אוכל לדבר עם עציץ? איבדתי כרגע, בעקבות ההערה הזו, 95% מהקוראים שלי, נכון? זה לא אני זה אתם. לכו לקרוא את “בסוד שיח”, בעמוד 6, אחר כך תחזרו).

טוב נו. זה בסדר שלא קראתם את בסוד שיח בעקבות ההמלצה שלי. אני סולחת. בכל זאת, יום כיפור היה לפני יומיים. בכל אופן, נראה לי שאולי אני מסתמכת יותר מדי על אינסטינקטים בחיים, במקום על הוראות הפעלה. כמעט ייבשתי את העציץ שלי כי לא ידעתי שהוא אוהב מים. אולי אני צריכה ללמוד יותר על תינוקות, או להשתמש במפות במקום לסמוך על הרגש כשאני מנסה להגיע לאנשהו, וכאלה.

חברים, מצאתי פשעי פוטושופ ב”מיץ פטל”. מסתבר שעבדו עלינו. התמונות במיץ פטל בכלל לא אמיתיות. ייתכן שאפילו, לכאורה, הסיפור מיץ פטל כולו לא קרה באמת.

מהספר מיץ פטל הקרוב למקום מגורי לקחתי את חלקיק התמונה הבא:

כפי שניתן לראות בבירור, בתמונה יש שלושה זנבות, אחד של האריה, אחד של הג’ירפה (ש”מתחבאת מאחרי העץ”, אם אתם מאמינים לזה) ואחד מיותר. קיומו של זנב שלישי מעורר חשדות כבדים בקשר לתמונה: האם היתה שם עוד חיה, מלבד האריה והג’ירפה, שעברה את כל מסכת התיחמונים כדי לגלות מי הוא מיץ פטל ביחד עם האריה והג’ירפה, אבל, מאחר והחזקים כותבים את הספרים, החיה נחתכה משם באופן ברוטלי ונותרנו רק עם ג’ירפה ואריה, ללא קרדיט לחיה הנוספת? אולי היא בעצמה אפילו הגתה את אחד הרעיונות שמוזכרים בסיפור כרעיונות של האריה והג’ירפה. לעולם לא נדע.

אם תשימו לב, הג’ירפה מאשימה את האריה בזה שהרעיון שלו, להתחבא מאחרי עץ גבוה, הוא לא טוב. היא טוענת שרואים את הראש והזנב שלו, ומיץ פטל יראה ולא יצא מהבית. יכול להיות, שבאמת לא ראו את האריה. יש שפע של מקום מאחרי עץ גבוה גם לג’ירפה וגם לאריה, ומי שאנחנו רואים מציץ מעבר לגזע העץ הוא בעצם האריה השני. כל שהיה על האריה שבסיפור לעשות הוא לנפנף את הזנב בכיוון אחר, להעיף את האריה השניולהראות לג’ירפה הזאת איך רעיונות של אריות עובדים נהדר (כמו הרעיון המדהים להתחבא מאחרי עץ גבוה), בעוד לג’ירפות אף פעם אין תובנות מעניינות מדי בנושאי מחבואים ובכלל.
כיוון נוסף שאפשר לבחון יכול לתת מענה לשאלה שהטרידה אותי מאז שהייתי קטנה: למה האריה לא טורף את הג’ירפה. אם הסיטואציה שבתמונה מעולם לא קרתה, אפשר להסביר את זה באופן מאוד פשוט- קודם הג’ירפה הצטלמה מאחרי העץ, אחר כך האריה הצטלם באותה נקודה ממש, ואז שולבו התמונות כשבמהלך השילוב התפלק לפוטושופיסט זנב נוסף. היה אפשר לנסות לבדוק את הטענה על הצללים של הג’ירפה והאריה ולראות אם הצללים פונים לאותו כיוון, אם רק היו בתמונה הזו צללים!!!!1 חשוד מאוד. כשחושבים על זה, אולי זה גם ההסבר לתמונות החשודות בספר המופרך “כשהכריש והדג נפגשו לראשונה”. אולי מדובר במזימה לשטיפת מוחם הטרי של ילדינו בדימויים לא נכונים של עולם החי. זה רק מראה כמה צריך להיזהר מלתת אמון בכל דבר שאתם מכניסים הביתה. אפילו ספרי הילדים נגועים בדימויי מציאות מעוותים.

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים על מיץ פטל, בבלוג “הרהורים של אבא”

 משטרת הפוטושופ- מדור של נענע שבוחן תמונות החשודות כמזוייפות

Photoshop Disasters- האתר באנגלית שממנו מעתיקים את הסגנון הזה של התבוננות מעמיקה מדי בתמונות