במקום תה

השנה התחפשתי לדיילת מכירות של פלאפון. כמו שכתבתי בשנה שעברה, אני מעדיפה להתחפש לדברים מפחידים, וכשאני אומרת “דברים מפחידים” אני לא מתכוונת לערפדים ששותים אנשים או אנשי זאב כי אלה לא באמת קיימים (ואל תספרו לי על גרסאות סוג ב’ של ערפדים או אנשי זאב. אני מתכוונת לדבר האמיתי, לכל החבילה) אלא לאנשי מכירות שמוכרים לך כל דבר בלי קשר לצרכים שלך. אלה בעצם הערפדים המודרניים. להתחפש לערפד היום זה בערך כמו להתחפש לנסיכה- מדובר בהתחפשות למיתוס מת (שחי בעיקר בסרטים לילדות).

הכנת התחפושת לקחה לי בערך חצי שעה וכללה בעיקר הכנת מדבקות עם הלוגו של פלאפון, שהעתקתי מחשבון פלאפון ישן, כדי להדביק על חולצה לבנה מכופתרת. את הלוגו הגדול מאחורה עשיתי מלבד והדבקתי לחולצה בחובבנות על בעזרת מדבקות מאחורה. אם זו היתה תחפושת לילדים מן הסתם הייתי תופרת. וגם הייתי מקדישה לזה יותר מחצי שעה. הדבקתי לוגואים על החולצה מלפנים, מאחור, על תג שם שקיבלתי פעם בכנס והוסיף לרשמיות הששה לעזור ועל כובע מצחיה בצבעי כחול לבן שאין לי מושג איך הגיע לבית שלי. למרות העבודה החובבנית אנשים רבים באמת חשבו שזו חולצה מקורית, שאלו אם אני עובדת שם ואף לא זיהו אותי. את חוסר הזיהוי אפשר ליחס לכובע. אני לעולם לא הולכת עם כובעי מצחיה. ההבדל בין כובע מצחיה למטפחת, שזו הבחירה הרגילה שלי, היא שכובע מצחיה נראה כמו משהו שאפשר להוריד ומטפחת יוצרת רושם שהיא מחוברת במסמרי צניעות לראש. האמת, כשחושבים על זה, היא בדיוק הפוכה- כובע מצחיה פשוט לא נופל מהראש ומטפחת לא מוכנה להישאר שם בלי להחליק יותר משעה רצוף, במקרה הטוב. להשלמת מראה האדם העובד הוספתי עט תלוי על הצווארון.

בניגוד לשנה שעברה, הכנת התחפושת לא גרמה לי להתקרב למה שהתחפשתי אליו. הלוגו נראה לי חנפני ומנסה להיות מגניב אבל לא. לזכותם יאמר שהלוגו יחסית רגוע- לא זוהר או אדום או צבעוני מדי. הרושם הכללי שנשב מן הלוגו הוא קור. וזו גם מילת מפתח בכל היחס שלי ושל אחרים לתחפושת.

יש קטע בסרט רווק פלוס ילד שבו הגיבור מגלה שבגלל שהוא לא עושה כלום בחיים חוץ מלראות טלוויזיה ולקנות דברים אין לו נושאים מעניינים לשיחה. אפשר להתווכח על הקביעה הזו ויש לי טיעונים טובים לשני הצדדים, אבל ככה בערך הרגשתי בתור נציגת מכירות. אנשים שאלו אותי אילו עסקאות אני יכולה להציע להם ודיברו איתי על עסקאות שונות. זה הכניס אותי למבוכה כי אני לא באמת מסוגלת לאמץ דיבור של אשת מכירות. אני יכולה להבטיח חינם אבל שתי שניות אחרי זה אני אעיר לאנשים על כך שבאותיות הקטנות זה לא ממש חינם. בכל מקרה, אחרי שתי שניות השיחה גוועת או נוסקת אל מחוזות השיעמום הכלכלי המנוכר בהם כולם מדברים הרבה ומעטים מבינים את התמונה הכללית.

אנשי מכירות לא קיימים מבחינה תרבותית. אני לא מצליחה לחשוב על ייצוג תרבותי של איש מכירות (קולנוע, טלוויזיה- למעט קופאית רוסיה שהיתה פעם בארץ נהדרת אבל זו רחוקה מדימוי איש המכירות המלוקק, ספרים, שירים- אולי מושיקו המצויין של דודי לוי, וגם הוא לא איש המכירות הקלאסי). כשאני חושבת על זה, סבא שלי סיפר בספר שלו על ניסיון כושל בלהיות איש מכירות מדלת לדלת. הסוף הוא שהוא לקח על עצמו להתמודד עם הכישלון בנחת על ידי המשימה להשלים דפיקות על מאה דלתות, או משהו כזה. אני הייתי בוחרת להתמודד עם דחיה בדרך אחרת. היבט מעניין של החוסר בייצוג תרבותי הוא חוסר ההגדרה של התפקיד. “איש מכירות” נשמע מבוגר אחראי וממושרד ולא הצעירים הרעבים שקופצים עליך ברחובה של אוניברסיטה כדי להחתים אותך על חוזה מיוחד לצעירים עם מתנת הצטרפות.

הרבה אנשים שאלו אותי אם התחפשתי לנציגת שירות כאשר למעשה אנשי שירות רבים הם מוכווני מכירות ולאו דווקא שירות. אלו שהעדיפו לקרוא לי נציגת שירות ניסו להתחמק מהביכסה של אשת מכירות. כמעט אמרתי להם בעצמי שאני נציגת שירות, כדי לא להפחיד אותם. נציג שירות נשמע יותר בעד הלקוח, אבל זו לא הגדרה טובה של המוכרנים הנלהבים. גם כרישי שיווק ותותחי מכירות לא מצלצל שם הולם לתפקיד (כל הגדרת תפקיד שמכילה בתוכה את המילים תותח או כריש על שלל הטיותיהם אינה הולמת, בהגדרה).אנשים המורגלים באנשי שיווק מהסוג המתנפל מפתחים שיטות ניעור אגרסיוויות ביותר ואינסטינקט התחמקות שנראה לי שטעמתי גם קצת מהם.יש כאלה שניסו למצוא בלואו-טק של התלבושת שלי (לוגו מקושקש בעט) מחאה מכוונת כנגד תרבות הצריכה: “טוב שלא ירדת לרמה שלהם לקחת לוגו מקורי שלהם או חולצה אמיתית שלהם”. הסברתי להם שניסיתי להיראות אמיתית לגמרי והלואו טק הוא אילוץ ותצוגת תכלית (תחפושת מושלמת בחצי שעה זה שיא אישי).

עוד תחושה חזקה מפורים- הרגשתי שאני בעבודה. כמו האמריקאים שיש להם בגדי עבודה ובגדי אחר הצהרים, שעושים הפרדה חמורה בין קודש לחול, בין חומר לרוח. אפילו שלא מתאימות לי הפרדות כאלה. אני עושה הפרדות בין בגדי עבודה לבגדי אחר הצהרים אבל רק מסיבות פרקטיות, לא מסיבות של ייצוג הולם. אני שונאת מדים כי הם מדכאים את האינדיבידואליות. אני תוהה איך אפשר להתנגד לרמיסה הזו, פנימית.
ניסיתי לחשוב מי הולך להיות איש מכירות.עלו לי לראש בעיקר צעירים רעבים. במחשבות מיד תירצתי להם תירוצים להתנהגות המכירותית הנלוזה- הם צעירים, הם רעבים. ניסיתי לתקוף את מכשול ההזדהות מכיוון אחר. ידעתי שאם אני אצליח להזדהות עם התפקיד שבחרתי לי לגלם אני אוכל לומר על עצמי בוודאות שהגעתי למדרגה של עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. חשבתי מתי קורה שאני מתלבשת בצורה שלא משדרת כלום למעט פונקציונליות חסרת נשמה. לצערי זה קורה לי הרבה. מעטים הימים בהם אני משקיעה בלבוש צבעוני או אביזרים משלימים (תכשיטים, צעיפים, להסתרק). זה בגלל שאני פונקציונלית. אין לי זמן להתלבש. נראה לי שכאן גם אפשר למצוא סנגוריה של אמת על המקצוע הנאלח שבחרתי לי ליום אחד- אנשים עסוקים יותר מדי בלהתקיים בשביל לחשוב על הנשמה שלהם. זה קורה בכל תחומי החיים, אין להתפלא שמקצוע שלם הומצא לצורך הרחקת האדם מהצרכים האמיתיים שלו ומכירה של צרכים מזוייפים תוך מחוייבות לאינטרס של רווח המעסיק בלבד. צרכים מזויפים הם חלק מהחיים (אני מודעת לכך שיש חברות הגורסות כי מחוייבות ללקוח יוצרת אמינות אבל לא פגשתי בהרבה מאלה).
ייתרון נוסף של להתלבש כמו אשת מכירות הוא שלא שמים עליך, או מרחמים עליך על הכיעור והדלות. זה עוזר להתחבר לחברה מדרך אחרת מזו שאני רגילה אליה (אני רגילה לכמויות תשומת לב ולמבטי קנאה. סתם. אני רגילה שמתייחסים אלי ולא מרחמים עלי כל כך). זה גם קצת טפשי להתחפש לאשת מכירות בתוך כל הנסיכות ונחמד להיות קצת טיפשית, זה מקרב. אנשים מדברים אליך לאט יותר, שתביני. “למה, מכל הדברים שבעולם, בחרת להתחפש דווקא לזה?”. אם אני לא עסוקה בלהראות אינדיבידואלית ומיוחדת יש בי מקום לאפשר לאחרים להיות כאלה. לא להתבייש ממני כי מה שהם יעשו יהיה יותר טוב מהתת רמה שלי.
להכניס לוגו של חברה מסחרית לבית הכנסת הרגיש לי כמו צלם בהיכל. יותר מאשר ללכת עם רעלה. הניסיון לגשר בין העולמות השונים הכניס לי למודעות את הצער על גלות השכינה ואת הצורך בתיקון אבל לא הרגשתי מתקנת אלא תקועה בעבודה על התיקון.

יצא קצת ארוך והירהורי, אני מקווה שהצלחתם לקרוא עד כאן. אני מודה שהתהליך של התיידדות עם הפחד והדחייה ממוכרנים עמוסי ביורוקרטיה ניירית, למרות התקדמות קלה, די נכשל. קשה לי להודות בזה (תסתכלו על כמות סיפורי הכישלון כאן בבלוג ותבינו כמה אני אוהבת לשתף בכישלונות). דרושה עוד עבודה. אני מקווה שבעתיד אני אלמד להתמודד עם ההכלה שלהם בקורקטיות נקייה מכעס או פחד ולא אאלץ להכריז עליהם בליבי כמחוץ לתחום ובלתי ראויים לגאולה.

אהבתי לקרוא בפרשת השבוע (תרומה) על התוכנית לארון המוצב בלב המשכן ובתוכו העדות שניתנה למשה בסיני. זה הוביל אותי לדמיין ארון בלב של כל האנשים. ארון שמצופה בזהב, גם מבפנים, למרות שאף פעם לא פותחים אותו, ובתוכו משהו שאלוהים הביא. יכול להיות שאנחנו רואים את הארון מבחוץ ומניחים שהפנים שלו גם מצופה זהב, ושיש שם משהו יקר, אולי אפילו משהו שאלוהים הביא בעצמו. אנחנו עדיין לא יכולים לראות מה יש שם. הדמיון הזה נראה לי אמיתי.

ההשלכות הן שהאדם יהיה בודד תמיד, בתוך תוכו, כי אף אחד לא יוכל לגלות את כולו. אפשר למצוא בזה גם נחמה כי אף פעם לא ישעמם לי משהות עם אדם אחר וטיפוח הקשר איתו- תמיד יהיה משהו שאני לא אדע. לפעמים אני חושבת שאנשים מבזבזים את כל הזהב על החיצוניות וכלום לא נשאר לצפות אותם מבפנים. זה לא נכון. גם מבפנים יש ציפוי זהב. ואפילו הפתעה שאף אחד לא רואה. בנוסף- אין אנשים פשוטים. לא לזלזל באף אחד. כולל בעצמך. לא לבטל אף אחד.

למה האילן בכלל צריך ראש השנה. אני מדמיינת אילנות שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. כמו האילנות בספרי פנטזיה: העובדה שהם חיים המון שנים, יותר מבני אדם, גורמת להם לקחת את הזמן ולא להחשיב אותו יותר מדי. נראה לי מוזר ליצור ראש שנה לאילן. הוא תמיד באמצע משהו. אף נקודה על ציר הזמן שלו לא חשובה יותר מהאחרת. כתבתי על זה פעם, שחשבתי שטוב לעץ כשיש לו פירות או כשהוא פורח אבל אז הבנתי שאלו הזמנים שבהם טוב לי בגלל העץ ולאו דווקא התקופה הטובה יותר מבחינת העץ עצמו, כי בחורף בעצם גם טוב לו להיות חסר אחריות לפרחים או פירות וליהנות מכל הגשם וכן הלאה.

חזרתי למקורות, לבדוק מדוע בכלל קבעו את ראש השנה לאילנות ומהן ההשלכות של העובדה שלאילנות יש ראש שנה. מסתבר שלט”ו בשבט יש השלכות לעניין מעשרות: פירות שגדלו לפני טו בשבט מתעשרים עם פירות השנה שעברה והפירות שגדלים אחריו מעשרים אותם בשנה שאחרי. טו בשבט הוא בעצם החג שבו האדם כופה על העץ לו”ז של עשייה חברתית ותיקון העולם. האדם מעצב את הטבע על ידי מצוות המעשרות כך שהוא ישרת את הבנייה וההתקדמות של העולם ובכך דוחף אותו החוצה מהמעגליות האין סופית שלו לעבר תכלית המשלבת אותו בחיי שאר היצורים. כמו שהאדם נידון בראש השנה שלו לראות מה היו המעשים הטובים שלו או ממליך על עצמו את האל ומקבל על עצמו השתתפות בתיקון העולם, כך גם העצים נידונים בראש השנה שלהם על מעשיהם הטובים ומקבלים על עצמם להשתלב בבניית העולם.

בבית המדרש למדנו על קבלת החלטות והגענו למסקנה שהכי כיף לקבל החלטה באופן אימפולסיבי, על פי נטיית הלב, והכי מעצבן זה לשקול את כל האפשרויות בצורה מסודרת ורציונלית ולהבין שהלב שלך לא אומר לך כלום ואי אפשר באמת לשקול את האפשרויות העומדות בפניך זו מול זו כי כל אחת מהן טובה מהיבטים מסויימים וגרועה בהיבטים אחרים. ניסיתי להבין ככה את הקשיית הלב של פרעה בפרשת השבוע.

הקשיית הלב של פרעה מתחילה כשהאל אומר למשה: “ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך”. האל שומר על דיסטנס מפרעה. זה כמו במשרדים כשמישהו רוצה לדבר עם הבוס אבל הוא מצליח לדבר רק עם המזכירה של המזכירה. פרעה מדבר עם אהרון שמוסר למשה שמוסר לאל והאל מדבר עם משה שמדבר עם אהרון שמסביר לפרעה. זה די מעליב בהתחשב בקשרים הטובים שהיו לאל עם מלכים בעבר. הוא סידר לפרעה הקודם חלום שבישר על שבע שנים טובות ורעות העומדות לפקוד את מצרים, הוא רמז לאבימלך מלך גרר בהתגלות בחלום שעדיף לו להחזיר את שרה לאברהם או שלא יהיה לו טוב (בראשית כ’ ) ואחרי שהוא החזיר את שרה האל ברך את ביתו. הקשיית הלב גורמת לכך שלא יהיו יותר קיצורי דרך אלוהיים. לא עוד חלומות, לא המלצות חמות, לא אינסטינקטים - כלום. האל לא מדבר יותר אל פרעה דרך הלב שלו אלא רק דרך טלפון שבור ודרך שורה של אסונות אקזוטים.

תמיד הציקה לי השאלה איך זה שהאל מצד אחד שולח את משה לבקש את שחרורו של עם ישראל ומצד שני מקשה את ליבו של פרעה כך שלא יסכים לשחרר את עבדיו. זה נראה לי תהליך מסורבל מדי בשביל אל כל יכול ולא הוגן מדי בשביל אל צדק. הפירוש החדש שלי מציע שבעצם היה כאן ניסיון לזרוק את פרעה לעולם אקזיסטנציאליסטי, להסתר פנים, למציאות שבה צריך לעשות את כל ההכרעות בדרך הקשה, בלי להישען על האמונה באל אלא רק על האמונה באדם וההומניזם (שגם זה משהו, אבל קצת יותר מבאס). לפרעה היתה אפשרות להכריע אם לשחרר את ישראל או לא, האל מנע ממנו רק את הרמזים בדרך להכרעה הטובה יותר. במקביל, האל ידע שאם הוא יקשה את ליבו של פרעה ופרעה יסתמך על שיטות אחרות של הכרעה ללא עזרת האל הוא ככל הנראה לא ישחרר את העם כי הוא פשוט בן אדם לא טוב ולכן כנראה יהיו נחוצות כמה מכות.

הצעד הבא בכיוון הפרשני שלי הולך קצת רחוק מדי אבל הוא השערה מעניינת. המכות נועדו לתת לפרעה שיעור בהומניזם. על ידי אסונות משותפים לכל המצרים מתעוררת האמפתיה בליבות האנשים. הרי האל יכל להעניש רק את פרעה או את משפחתו. לכל שאר המצרים לא היתה הסמכות לשחרר את העם וככל הנראה אחריותם לשעבוד היתה קטנה יותר כך שממילא הגיע להם עונש קטן יותר מלפרעה. ייתכן שהאבדן המשותף גרם לפרעה להבין יותר את השוויון בין בני האדם אל מול המוות או אל מול כוחות הטבע המשתוללים (ברד, ארבה וכאלה). בכלל, בעיתות של הסתר פנים, באין נבואה ובזמן שהתורה נתונה לפירושים רבים וסותרים בני האדם יכולים ללמוד הומניזם מאסונות. ללמוד להכיר את ערך האדם ולכבד בני אדם אחרים מתוך הזדהות עם כאב ושאיפה לתנאים טובים יותר עבור כל בני האדם.

המטרה הסופית: “וידעו מצרים כי אני ה’” היא לא רק “שידעו מצרים מי הכי חזק ומי מנצח את כולם” אלא גם שידעו שצריך לנהוג בחמלה אחד כלפי השני, לעמוד יחד מול צרות ולא לרדות בחלשים ממך, כי זו באמת המשמעות של לדעת את ה’- לא רק הכח. המוסר.

(חלק מהקרדיט על הרעיונות כאן מגיע גם לרעיה מנדלבאום שהיתה החברותא שלי להיום ותודה לה)

המנגנון של הסליחה מעניין כי אי אפשר לשנות את העבר. למדנו על הסליחה בשיעור פרשת השבוע בבית המדרש. מה בעצם אני רוצה ממי שאני מבקשת ממנו סליחה? זה גם די מציק שמבקשים ממך סליחה- יכול להיות שאת עדיין כועסת והבקשה מכריחה אותך להירגע מהר משתכננת, ובכלל- די נוח לך שמי שפגע בך מתייסר לעצמו במחשבות על הטעויות שלו. לא ממש מתחשק לך לנחם אותו ולהגיד שזה לא נורא ושכחתי כבר (כי לא שכחת, על מי את עובדת) ובא נהיה חברים. וגם אם בא נהיה חברים- תמיד יגיע הויכוח שבו להזכיר חטאי העבר הופך להון מוסרי ונותן לך עדיפות על פני הפוגע. בכלל לא משתלם לסלוח. יותר טוב לנצל את זה ולסחוט מזה כל טיפת אני צודקת ואת לא שאפשר.

בפרשת השבוע האחים של יוסף מתחננים שיסלח להם על שמכרו אותו לעבד ואמרו לאבא שלו שמת ומציעים עצמם לעבדים כדי לכפר על חטאם. יוסף, מצדו, מפנה אותם אל האל בשאלה “התחת אלוהים אני”? ואומר להם שהאל סידר את הדברים כך שלמרות הכוונה הרעה הכל יסתיים על הצד הטוב ביותר ובזכות זה שנמכר לעבד היום הוא כבר בכיר במצרים ויכול לפרנס אותם בשנות הרעב. בבית המדרש הורגש הצער של יוסף על התהום שנפערת בינו לבין אחיו. היחסים ביניהם מעולם לא היו קרובים, אבל אולי עכשיו מתגבשת אצלו ההכרה שהם גם לעולם לא יהיו כאלה. זה דבר נורא לשמוע מאח שהוא רוצה להיות עבד שלך ולענות לו שלא ידאג- אתה תמשיך לפרנס אותו. איפה האהבה? היחסים בין האחים הם רק כלכליים וניתן לדבר עליהם רק במונחים של עבדות או פרנסה?

לא אהבתי את הסליחה האין-סופית של יוסף- הכל מלמעלה. זה מגמד את החשיבות של המעשים האנושיים. אם האל יכול לסובב כל מעשה לכיוון חיובי, מה הערך של שיקול הדעת שלנו? אפשר לחשוב כמעט שהחטא של האחים כלפי יוסף היה חלק מהתכנית האלוהית מראש. אולי בעצם טוב שמכרו אותו אחרת לא היה להם היום מה לאכול. אני לא יכולה להשלים עם אמירה כזו- זה לא טוב שהם מכרו אותו, אפילו אם האל דאג לסוף טוב, ויוסף היה צריך לומר להם את זה ולהוכיח אותם, לא לנחם אותם ולהשלות אותם כאילו למכור אח זה סבבה.

מצד שני, בקשת הסליחה של האחים לא משאירה מקום לשכחה, לפתרון, לשיקום היחסים. הם מציעים לו להיות עבדים שלו. קשה לי לחיות עם תפיסה שאומרת בכזו חריפות שעל טעויות משלמים כל החיים. שהחברות שלנו לעולם לא תהיה מה שהיתה פעם.

חוסר ההסכמה עם הגישה של האחים ושל יוסף הוביל אותי לשאלה למה אני מצפה. איך אפשר לשכתב את הסוף כך שיהיה סוף טוב. מה אמור לקרות אחרי שפוגעים במישהו? איך מתנהגים? מה חושבים? איך סוגרים את זה יפה וממשיכים הלאה: בלי להתעלם מהפגיעה, בלי להתעלם מהחברות?

אחר כך העברנו את מוקד הדיון למשפט “התחת אלהים אני” שהיה תחילתו של פתרון. יוסף מפנה את אחיו לאל. הוא מסרב לשפוט אותם ולקצוב את ענשם. האל הוא השופט היחיד- הוא יוסיף ויתנהג אליהם כמו שהוא חושב לנכון להתנהג לאנשים בכלל ולאחים האלו בפרט.

יוסף לא נעלב. יש בעלבון שיפוט של האחר. יוסף לא שופט את אחיו. העלבון נובע מציפיה שלא מומשה. חשבתי שמישהו יתנהג אלי בדרך מסויימת אך התבדיתי וקיבלתי פחות משחשבתי. העלבון הוא הידיעה שהיה מגיע לי יותר, אבל יש עוד אפשרויות לתגובה: כשמבינים שהיתה ציפיה נכזבת אפשר גם לחשוב שאולי הציפיה היתה מוגזמת, וכנראה שלא יכולתי לצפות לכזו התנהגות מהאדם ההוא אלא לפחות. יכול להיות שההתנהגות שהעליבה אותי היתה בדיוק מה שהיה מתאים לאדם השני לעשות, בדיוק מה שהוא רצה לעשות ומה שראוי היה שיעשה, ואני צריכה לעדכן את הציפיות שלי ממנו- להישען יותר על עצמי, פחות עליו. אם פגעו בכבודי- להשעין את ההערכה העצמית שלי על דברים אחרים ולא על אמירות של אחרים. אם פגעו בי פיזית- לקחת אחריות ולהיערך טוב יותר לאפשרות של פגיעה דומה בעתיד. לא לסמוך באותה מידה על כוונותיהם הטובות של האנשים ולסמוך על עצמי קצת יותר.

הצד הפוגע מופנה לאל, לבדיקה של אופן קבלת ההחלטות שלו. יתכן שהמסקנה תהיה שההתנהגות היתה בסדר ואין כל רצון לעמוד בציפיות המוגזמות שהציב הצד הפגוע. יכול להיות שהמסקנה תהיה הפוכה- שהמעשה היה שגוי ויש צורך בשיקום הציפיות של הצד השני, שיסמכו עלי שוב.

אין צורך לעסוק במשותף בשאלת הצדק אלא בשאלת יחסינו- לאן. ציפיתי ממך ליותר. את יכולה לתת לי יותר או שזה כל מה שאני יכולה לבקש ממך? לתת אמון בבן אדם השני שאם הוא בוחר לתת פחות ממה שחשבת שתקבלי זה משום שהוא חושב שכך ראוי ולא משום שהוא חוטא או עובד על עצמו או שאר תוויות שיפוטיות שאפשר להדביק לו. את השיפוט האל כבר עושה מנקודה מבטו המצויינת (שורה ראשונה באמצע) על העולם.

מדרש: “ויאהב יעקב גם את רחל מלאה”- רחל ולאה הם חלקים באישיות של יעקב (או- מתאימות לחלקים באישיות של יעקב). חלק אחד הוא אוהב, חלק אחר פחות. האהבה לחלק שבו שהוא אוהב יותר מתחזקת כשהוא מחזק את יחסיו עם החלק שהוא אוהב פחות. יעקב אהב את רחל מלאה, כלומר- מהמקום של הקושי והחסרון שהוא ראה בעצמו. גם משם, בסופו של דבר, הוא אהב את רחל. לא רק עם חצי מעצמו שמתעלם מהקשיים והחסרונות ומנסה להדחיק או לבטל אותם.

את המדרש הזה חיברנו (בעיקר יגאל סימון חיבר) בבית המדרש תוך כדי לימוד על פרשת השבוע. רשמים מן הלימוד כולו והרחבה של המדרש מכאן שהעליתי על הכתב במו ידי נמצאים בקישור הזה (יחד עם רשמים מלימודים אחרים שאני לא כתבתי, אבל כן ערכתי. את מה שאני כתבתי אף אחד לא ערך, שזה בעצם מה שאתם רגילים לקבל ממני, אז הכל בסדר).

מתוך הלימוד בבית המדרש.

השנה בבית המדרש אני לומדת על ברית. שיטת הלימוד שלנו היא להתחיל מהתורה, לעבור על כל האיזכורים של המילה ברית לפי הסדר ולראות את ההתפתחות של המושג. אחר כך נעבור לנביאים, לכתובים, והלאה אל האופק. הלימוד מתחיל מקריאה של הטקסט בלי פרשנות מסורתית ואם מצטברות שאלות שקשה לענות עליהן לבד מחפשים תשובות אצל הפרשנים. בשנה שעברה למדנו ככה את מושג השבת והיה מאוד מעניין, דווקא מפני שהוא עבר גלגולים שונים והתפתח על פי הדגשים של הדור.

השבוע למדנו על ברית בין הבתרים. כבר מראשית הלימוד על המושג ברית עלתה השאלה מאיזה שורש המילה. העלינו, גם בעזרת מפרשים, הצעות שונות: בריאה, ברירה, ביתור. ההקשרים של ברית בלימוד עד כה היו קשים. האל כרת ברית עם נח והעולם טבע במבול. האל כורת ברית עם אברהם ומתואר טקס של ביתור חיות, אימה וחשכה, אש ועשן, כשיחד עם ההבטחות לשמירה ועושר נכרכו גם נבואות על גלות ושיעבוד.  גם ברית מילה, שנלמד עליה בשיעור הבא, היא אירוע קשה.
מצא חן בעיני רעיון שהעלתה חברותא שלמדתי איתה היום, לירון. עד היום חיפשנו את מקומם של הכריתה, הברירה והביתור שבברית במקום שהוא בין בני הברית לסביבה- הברית עם נח קרעה אותו מעל בני דורו, הברית עם אברהם הפרידה אותו מעל האחרים וייחדה לו יחס שונה ואולי בלתי מותנה מהאל. לירון הציעה שאולי הקריעה שבברית היא בין שני הצדדים. אברם נקרע מהאל על ידי הברית. הברית נכרתת ביניהם ומפרידה אותם זה מזה על מנת לקשור אותם בקשר של שותפות במקום קשר של אחדות. הפנייה של האל אל אברם כישות נפרדת, פנייה זו בעצמה מעמידה את אברם במקום של בן שיח לאל. הוא מפסיק להיות שלוחה של האל ומקבל חירות להיות השותף של האל ביצירה ובשמירה של העולם. השווינו את זה לילד שמפסיק, עם ההתבגרות, להיות שלוחה של ההורים והופך לאט להיות שותף שלהם, בעל מחשבה, רצון חופשי ויכולת להגיע מעבר למה שהוריו אי פעם דמיינו. יש כאב בקריעה הזו, אבל יש גם תחושה טובה של שותפות.

האל יוצר אחר, והפניה אל האחר יוצרת אחריות הדדית אחד כלפי השני וגם כלפי המשימה.

שמנו לב לכך שאברם נמצא בתהליך מתמשך של היפרדות, כשלאחר כל שלב בתהליך, מיד לאחר כל פרידה מופיעה הבטחה של האל להיות איתו- הוא נפרד מאביו ומארצו, הוא נפרד מלוט, האחיין שלו, שהגיע איתו עד לארץ ורק כאן הם נפרדו, הוא נפרד מבני בריתו שהיו לו בקרב שניהל מול המלכים הגדולים, וכן מכל הרכוש והקרקע שהיו יכולים להיות לו לו לקח את החלק שמגיע לו מתוך השלל. מול כל פרידה כזו מגיעה הבטחה מצד האל. בהשלכה פסיכולוגיסטית אל חיינו מדובר בפרידות שלנו מההורים, מהאחים, שכמבוגרים אנחנו רואים אותם הרבה פחות, והתקרבות אל הנחמה שבידיעה שאנחנו עושים את מה שנועדנו לעשות ובוחרים בכוחות עצמנו בחירות ערכיות. שמנו לב גם לכך שבהאשמות על פגיעה בברית עם האל שמצויות בנביאים אפשר לראות את הפגיעה בברית כחוסר שיתוף פעולה למען העולם ואת העונש (גלות) כחיבור מחודש של העם עם הכלל, עם האל, עם העולם הרחב שאפשר ללכת בו לאיבוד ללא אחריות הבאה עם העצמאות (המדינית והרוחנית).

כשלמדנו על הברית עם נח וכל העולם, הייתי שמחה על שנכרתה ברית אבל גם קצת עצובה על שהמובן מאליו נאמר. עשיתי פעם עבודה על מקורותיו של ההיתר ההילכתי לנשים לכהן בתפקידים של שררה (לבחור ולהיבחר, להיות ראש ממשלה, נשיאה או חברת מועצה דתית). תהיתי אם הנימוקים של הרבנים הם פמיניסטיים ואם הרבנים באמת היו בעד נשים (התשובה: חלק כן וחלק לא). מעניין מאוד היה הנימוק של הרב קוק לאסור על הצבעה לוועד של היישוב היהודי (מקביל להצבעה לכנסת בימינו). הוא טען שמשפטיזציה של היחסים פוגעת בהם כי היא מבססת את ההתחייבויות על חוזה במקום על אהבה. בספר “פריקונומיקס” מתואר מחקר על גן ילדים שהחליטו בו להטיל קנסות על איחור שגדלים עם כל עשר דקות איחור. במחקר התברר שמספר האיחורים גדל. כתבתי פוסט נגד מגילת זכויות הילד במשפחה ברוח כזאת. הוא התחיל במשפט: נמאס לי מזכויות, אני רוצה חסד אין סופי (בתגובות שם יש גם הזדמנות לקרוא משהו שכתב יואב רובין ולהתגעגע אליו).

מצד שני, אם אין חוזה, גם אין הזדמנות לעשות דברים לפנים משורת הדין. אבל בסך הכל אני משאירה את זה בשאלה- האם הברית היא עונש, או וויתור על יחסי אהבה ללא תנאי שלפני ברית, או שהיא הופכת את השותפות לשותפות בין עצמאיים ומאפשרת שותפות גדולה יותר באחריות.