במקום תה

מוזר ומפחיד שהשנה השלג לא מרגש אותי כבשנים עברו. לא יצאתי מהבית עד היום (חמישי) בצהרים, מאז שהתחיל השלג ביום רביעי. חבל לי שאני מפסידה ימי עבודה יקרים (גובה התשלום שאקבל עבור חופשת לידה תלוי בגובה המשכורות האחרונות שלי, אז זה כאילו אני מרוויחה כפול על כל שעת עבודה). אתמול היה די גרוע. היינו נורא עייפים מהבוקר, וגם התברר שבמקום ללכת לעבודה ולנוח שם כרגיל צריך להישאר בבית וגם הפעוטונים לא עובדים, אז יש צורך בקיפצוצים ופיזוזים. הייתי עייפה כל היום ולא עשיתי כמעט שום דבר מועיל. בערב היתה הפסקת חשמל ארוכה והנשימה של שלום נהייתה כבדה מאוד ומפחידה (אבל בלי חום או סיבה אחרת לפנות למישהו מקצועי). אחרי שחזר החשמל הכל השתפר- התכרבלנו לנו וראינו סרט, ולמחרת קמתי רעננה (פחות או יותר) והיה ממש כיף לאכול עם שלום ארוחת בוקר ולהשתולל איתו כל הבוקר (הוא בדיוק מבין כמה כיף להתגלגל בטן גב לכל אורך הרצפה ולרוץ לכל מיני כיוונים מהר מהר ולברוח מאמא שלו ולרקוד וליפול בכאילו). הספקתי מלא דברים בבית ואפילו הצלחתי להיפגש עם יוליה כששתינו ערניות!

כשנפגשתי עם יוליה יצאנו לשלג והכל נראה לי מאוד לבן וחגיגי, כמו מפה לשבת. זה היה נראה אפילו קצת יותר מדי חגיגי, כמו ללבוש הרבה הרבה לבן בלי שום צבע אחר. נזכרתי בצליל המקסים של שלג נמס- ישר כשיוצאים החוצה שומעים את הכל נמס וזורם ומפכפך. צליל הרבה יותר נעים מאשר גשם- צליל של זרימה ולא של נפילה. הרגשה שמשהו ברחוב קורה וזז, הרגשה שנכנסתי לתוך התרחשות טבעית של מפגש בין השמש לשלג, ובני האדם הם אורחים ברחוב ולא בעלי הבית והמחוללים היחידים של הפעילות שברחוב. זו הרגשה נעימה מאוד.

הכל באשמת אביגיל, כמובן. היא זו שהכניסה את הגמלאים האלה לכנסת והם לא מפסיקים לעשות נזק. עכשיו יש הצעת חוק של גמלאי למסד את הזנות בישראל- לא משנה אם כל הניצול הנפשי הזה הוא מבחירה חופשית או לא. העיקר שיהיה פיקוח רפואי וכולם יהיו בריאים וישלמו מיסים. מעניין אם יהיו גם חשבוניות בבתי העסק הממוסדים האלה, ויוכלו להכיר בחשבוניות האלה לצרכי מס. מענין איך הצעת החוק הזו מקדמת את מצבם של הגמלאים בארץ.

חוץ מזה, איזה גמלאי אחד הרביץ לי באוטובוס (זה כבר לא באשמת אביגיל). הוא חשב שאני מפנה לו את המקום שלי (הוא ישב בספסל לידי ורצה לשדרג, לא עמד), ובסוף התברר שרק קמתי כדי לאפשר למי שישב לידי לרדת בתחנה, אז הוא פשוט תפס לי את היד ודחף אותי הצידה כדי שהוא יוכל לעבור למקום שלי. אמרתי לו שאסור להשתמש ככה בכוח, ואחר כך כל הדרך הוא ישב לידי וקילל אותי. 

ועוד ועוד מבוגרים שאני מצפה מהם ליותר ומתאכזבת יותר. מילא כל הקטנטנים החוצפנים, אבל אנשים מבוגרים וכבודים? אולי גם בקרב המבוגרים יש התדרדרות, לא רק אצל הנוער. כשהם היו צעירים הם כבר היו כאלה והם פשוט גדלו להיות כאלה. אולי יותר קל לבקר נוער מאשר מבוגרים. אולי במקרה נתקלתי בהרבה מבוגרים שמתנהגים לא יפה בזמן האחרון וזה לא מייצג בכלל את מצב המבוגרים. ובכלל, למה אני מצפה מהם ליותר? אולי הם בדיוק כמו כל ציבור אחר, ואין התדרדרות חינוכית באמת. 

אני מעריכה את היכולת הנדירה לשלב בין העולם הרגשי ועולם הדמיון לחידושים האחרונים שבמציאות. חלק גדול מעולם הרגש והדמיון שלי בנוי על קונספציות מאוד מיושנות. לא מזמן בדקתי איך הסיפור על סינדרלה עיצב את הציפיות שלי מעצמי ואת התפיסה שלי של עושר ועוני. מהסיפור על סינדרלה ומאגדות דומות קיבלתי גם תמונה מאוד חיה של נסיך על סוס לבן, שאני שואלת את עצמי בכנות עד כמה היא השפיעה על תפיסת התפקידים של האישה והאיש בקשר זוגי שהתעצבה אצלי במשך השנים. לעומת הקונספציות הישנות האלה, לוקח לי מלא זמן להטמיע דברים חדשים. עד שאני קולטת סלנג הוא כבר נהיה ישן נורא ושל זקנים.

לכן מאתגר בעיני לכתוב שיר שבו מעורבות טכנולוגיות, כמו למשל שיר שמתייחס לטלפון. שמתי לב לזה כבר מזמן- נורא קל לכתוב שיר על מעיין, טבע, מים, ונורא קשה לכתוב שיר עם טלפונים. לאחרונה נטחן אצלנו במחשב הדיסק של להקת חם ומחמם בום, ובתוכו, הפלא ופלא, מצאתי שיר שמתייחס ישירות ובאלגנטיות לטלפונים, מבלי שההתייחסות הזו תצרום לי באוזן. לשיר קוראים “ככה אנחנו רוצים” והוא נתפס בעיני כשיר שמדבר על חוויה של להעביר-את-הזמן -עם-חבר’ה.

הנה ציטוט מתוך השיר:

“כל הטלפונים הם רגלים,

כל ההליכות שלי הלכתי כעיוור.

כל השרוכים שאת קשרת לי,

אבל זה לא מה שיחזיק אותי עכשיו,

עכשיו ימי מתפוררים לפי הסדר.”

את כל המילים של השיר אפשר למצוא באתר שלהם, תחת “תמלילים”, ואת השיר עצמו אפשר לשמוע, למרבה השמחה, באתר שלהם במייספייס (יש רשימת השמעה מימין ושם השיר כתוב באותיות באנגלית).

 מעניין מה זה אומר על התרבות שלנו. תרבות עירונית, אני לא יודעת כמה אנשים ראו מעיין במו עיניהם לאחרונה, או שמחו לצאת לטיול שנתי, אבל חצי מהשירים מדברים על טבע וים וכאלה. אילון שמיר (שכן) אומר שמדובר במורשת שקיבלנו מהחלוצים שהעמידו את ההגשמה החלוצית בכפרים וביישובים כאידיאל ולא יצרו תרבות אלטרנטיבית שמתייחסת לעיר כאל גורם מרכזי בחיים. רוצים לחגוג את שבועות? לכו לחגיגת הביכורים בקיבוץ. רוצים לחגוג את פסח? יש הגדה קיבוצית שמתארת חזרה לחיים חקלאיים בארץ ישראל. וככה זה עד היום.

מעניין לדמיין את האלטרנטיבה של תרבות עירונית: לצאת לטיול בתוך העיר, לשוק, לבתי כנסת מיוחדים בירושלים ולנוסח התפילה המיוחד שלהם, לכותל. אפשר לדמיין שירים שמציגים את העיר באופן חיובי: ערב עירוני למשל. מה עוד נבנה בעיר? איך אפשר להסתכל על העיר כעל משהו משמעותי יותר ממקום שקרוב יותר לחנויות מאשר מקומות מחוץ לעיר?

(אגב שירה וטכנולוגיה, לא מזמן יצא ספר שירה שמושפע מהאינטרנט: לורם איפסום, מאת תומר ליכטש. זו תופעה מעניינת, השירים בספר באמת מזכירים לי את האינטרנט אבל האינטרנט לא מעורר בי כל כך הרבה רגשות ולא נמצא הרבה במחשבות שלי כך שקשה לי להתחבר לספר לגמרי. הוא נחמד, כמו האינטרנט. לא מרגש ומהותי כמו שירה. חלק ממנו מעניין. אפשר לקרוא על הספר וגם להוריד אותו מהאינטרנט בקישור שצרפתי.) 

מאז שהיה ערב פתוח בעורי, בית המדרש שאני לומדת בו, אני חושבת על מה שהמשוררת רבקה מרים הביעה בשירים, ועל השאלה שהשירים עוררו בי. רבקה מרים תיארה מהות נשית שמתחדשת כל הזמן, שנושאת פרי ונקרעת, צומחת וקמלה, היא תארה את שרה שחשבה שהבטן שלה כבר יציבה, ופתאום הרתה שוב, היא תארה את חוסר האפשרות לנוח, גם במוות- רק נשכבים על האדמה וכבר צומח משהו מהאדמה. זה היה לכבוד טו בשבט. אני מזדהה קצת עם ההרגשה הזו. אני שואלת את עצמי (שאלתי אותה, אבל השאלה מופנית בעיקר לעצמי) אם באמת אין במה להיאחז, ואם צריך בכלל להיאחז במשהו.

 המילים בכותרת הן מתוך השיר “מה רצינו להגיד” של שלמה ארצי. בפזמון של השיר “תשב תשב, ניסע להופעה שנית, נשכח מאיפה באנו” הוא מדבר על היצירה כדרך שמאפשרת מצד אחד לנוע ולהתחדש, לשכוח מאיפה באת ולאן את רוצה להגיע, ומצד שני נראה שהיצירה מאפשרת לאחוז בהווה, לעצור את הזמן, להיות חלק ממנו. נראה שביצירה האדם מצליח לאחוז במשהו שמתאים לזמנו. אולי לא חייב להיות מעגל כזה, של נשיאת פרי וקמילה, ואפשר להישאר בתוך היצירה כל הזמן, או כשמחליטים שזה הזמן להישאר בתוך היצירה?

קראתי כמה שירים והקשבתי לאחרים מתוך ניסיון לעבד את הדברים. בין השאר מצאתי שיר יפה ששרה רונה קינן. אני אוהבת את השירים שלה. יש להם מילים יפות, וצריך להקשיב להן בעיון בשביל להנות מאוד (מעבר לזה שהמנגינות מיוחדות וגם הקול שלה). מומלץ לשמוע עוד שירים שלה, אם כבר אתן מגיעות לאזור יוטיוב. בשיר הזה יש משבצות כסמל למוות בניגוד לאש שמסמלת את החיים. חשבתי לי, בניגוד למסר שעולה מן השיר, שמשבצות זה משהו שאפשר לאחוז בו ואש לא. הרב דרייפוס, שדיבר באותו ערב פתוח, הציע את האפשרות לאחוז כדרך להתנחם. יש גם דימוי של האהבה שהיא כמו אש- לא באמת אפשר לאחוז בה ובאמת אני מאמינה שצריך לאפשר חופש באהבה, להתגבר על הפחד משינוי. גם שלמה ארצי, בשיר שציטטתי, מסתכל באירוניה על הניסיון שלו לאחוז באהבות או בנערה. אולי אם חיים מתוך אהבה מתמידה כבר אין צורך להיאחז.

אולי אני צריכה להתאמן קצת בלהחזיק ולשחרר, עד שזה יהיה לי טבעי, ואני אוכל לנוע בין הנטיות האלה ברצף ובלי להיקרע. לאט לאט אני אחזק את השרירים שאחראיים על האחיזה והשחרור, עד שאני אוכל לשחרר למשך הרבה מאוד זמן, ורק אז לאחוז שוב, בעדינות, ולא יעצור אותי הצורך להיאחז והפחד מהליכה לאיבוד.     

פלאפון אמור להיות לי. פקס לא. מדפסת, אמורה להיות לי? וטלפון קווי? אין ספק שחלו שינויים בתחום, לאורך ההיסטוריה. פעם היו לי חילוקי דעות עם טובה: היא טענה שזה פוגע בחברים שלך שאין לך תא קולי וצריך לנחש מתי להתקשר אליך, ואני טענתי שזה דווקא בסדר. כשהגעתי לאוניברסיטה (לפני שנים רבות, כשהייתי צעירה), כעסתי על שמניחים שיש לי בבית מחשב ומצפים שאגיש עבודות מודפסות (אפילו הגשתי אז עבודות לא מודפסות, נטולות הערות שולים לחלוטין!), ושמצפים ממני לדעת מה זה אימייל.

ההורים שלי מצפים שיהיה לי תא קולי. הם לא הפנימו את עניין האס אמ אס, שעולה לי פחות מלהקשיב להודעה שלהם בתא קולי, והם חשובים כאלה, לא משתמשים בשיטות תקשורת עממיות כמו אס אם אס. הם כמעט היחידים שמשאירים לי הודעות, ובדרך כלל זה משהו כמו: “אפרת, זה אבא, תתקשרי”. כן, כן, אני יודעת שיש הורים, אפילו של קוראות הבלוג הזה, שמשאירים את כל הרהורי ליבם בהודעות, רצוי ממקום שהקליטה בו לא משהו, כך שיהיה ממש קשה לפענח על מה בעצם דברה ההודעה הזו, שנמשכה חצי שעה.

נראה לי שיש דברים שמתרגלים אליהם, ואז לא מבינים איך אחרים מסתדרים בלי זה. כל יושבי המשרדים- למשל, בחברות שעכשיו אני מנסה לשכנע אותן להעביר את הגז-טלפון-חשמל-מים-חשבונות בנק לכתובת החדשה שלי במקום לישנה- הם לא מבינים איך יתכן שאי אפשר פשוט לשלוח לי פקס עם הטופס ושאני אחתום ואשלח להם חזרה, תוך כדי זה שאני מצלמת את תעודת הזהות שלי במכונת הצילום הביתית שלי ושולחת גם את זה. הייתי מנותקת עכשיו מאינטרנט לכמה ימים, ולא ידעתי מה התחזית, מתי נכנסת שבת, כמה עולים כמה מוצרים שאני רוצה לקנות לשיפוץ הדירה ועוד מלא דברים. כבר שכחתי איך מבררים דברים כאלה בלי אינטרנט, ואני לא מצליחה להבין איך זה שיש אנשים - כמוני ממש, אני לא מדברת על רעבים ללחם - שאין להם נגישות לאינטרנט.

השאלות האלה גם מזכירות את מה שעובר בראש כשקוראים ספר מתכונים של אהרוני- באמת אמור להיות לי את כל זה בבית? אבל כשמדובר בדברים שכל אחד צריך, כמו דרך לתשלום חשבונות מים וגז, זה לא כמו עם אוכל גורמה- חשוב לי שאנשים יוכלו לשלם חשבונות בקלות, וקצת מעצבן כשזה יוצר רושם של פריווילגיה לעשירים ממושרדים. 

אין לי מחשבות יותר מדי מעניינות בנושא הזה. סתם עוברים דירה. הדבר המעניין היחיד שחשבתי בעניין הוא שנפח ההתעסקות בפרטים הטכניים גדול מאוד מאוד יחסית לנפח העיסוק בשמחה על הדירה החדשה, למרות שהשמחה חשובה לי יותר מאשר הפרטים הטכניים.

אז אני כותבת כאן כדי לעדכן, בעצם. אם רציתן לדעת מה קורה בחיי- הינה לכן.

בתגובות כאן אתן מוזמנות גם לאחל לי איחולים וגם לספר (אם בא לכן) מה הבחירה הכי אהובה עליכן בעיצוב הדירה שלכן (צבע של קיר? מיקום של משהו מסויים ביחס למשהו אחר? משהו שהחלטתן לתלות והוא יצא מוצלח?).

בזמן האחרון שלום התמכר לסינדרלה. ארגיע אתכן ואומר שזו היתה אפיזודה חולפת. אחרי שהחבאתי לו את סינדרלה מאחרי כל שאר הספרים הוא הפסיק עם זה די מהר… (עכשיו במבי על הכוונת. והפעם זו לא תהיה רק אמא שלו שתימחק מחיינו).

אז יצא לי לקרוא שוב ושוב (ושוב) את סינדרלה. ותשמעו- היא לא היתה כזו מסכנה. תכל’ס, מבחינה כלכלית, היא גרה בארמון (ראיתם כמה מדרגות יש להם בבית?), לא ראיתי דליפות מיוחדות בקירות או שלוליות על הרצפה, יש לה אח לחימום הבית- כלומר- הם באמת מסוגלים להרשות לעצמם א. להתקין אח, ב. לקנות חומרי בעירה, שזו אחת מצורות החימום הכי מסובכות ומורכבות. היא לא צריכה לפרנס משפחה ואף קרוב זקן וחולה לא צריך שהיא תקלח אותו. יש לה בגדים ממש יפים שבאמת מתאימים למידה שלה (ולא, למשל, טריקו עם לוגו של חברה, שגדול עליה בכמה מידות, כמו שיש למסכנות ומקופחות אמיתיות). גם אלו שהיא לא הולכת איתם לנשף- אני הייתי הולכת איתם לנשף אם היו לי כאלה. למעשה, גם את השמלה שנשארה לסינדרלה אחרי שהאחיות שלה השחיתו אותה לגמרי- הייתי לוקחת לנשף.

מבחינה משפחתית המצב באמת עצוב, אך לא נראה שזה משפיע עליה בשום צורה. הספר שלי מתחיל מזה ש”היא חייתה עם אמה החורגת ועם שתי אחיותיה החורגות הקנאיות”. לא כתוב איך היא הגיעה למצב כזה ולאן נעלמו ההורים שלה. אפילו נר לזכר ההורים היא לא מדליקה כל הספר. ואחיות קנאיות זה לא כל כך נדיר ולא חשוך מרפא. בכל מקרה, גם אם הטילו עליה מתוך רשעות את כל עבודות הבית, הן סך הכל 4 נשים שגרות שם, והיא משקיעה בזה את כל היום, זה לא שהיא חוזרת מהעבודה או מהלימודים וצריכה גם לטפל בתינוק קטן במקביל ונשארת לה שעה ביום לעבודות הבית. 

מבחינת כשרונות- לא ברור איך הבחורה עדיין עוזרת בית. היא יודעת לטפל בחיות (ולגרום להם לתפור!!! סטארט אפ מטורף. אני בטוחה שמשכורת של עכברים שתופרים כל היום נמוכה בצורה משמעותית ממשכורת של הפועלים העניים ביותר במתפרות של סדנאות היזע בסין). היא בעצמה יודעת לתפור בגדים קטנטנים לעכברים. כשהייתי קטנה ראיתי את סינדרלה וחשבתי שזה כל כך פשוט- לוקחים שאריות של בדים, חוט ומחט, והופ! יוצאים בגדים קטנטנים לבובות. עכשיו כשאני מסתכלת על העבודה שסינדרלה עושה- אין שום סיכוי שילדה ממוצעת ללא הכשרה תוכל לעשות את ה”הופ” הזה. צריך להתאמץ הרבה יותר בשביל לדעת לתפור בגדים. מה הפלא שיצאו לי בגדים מצ’וקמקים- נערות שלא למדו ביסודיות לא באמת מסוגלות לתפור בגדים מורכבים. חוץ מזה, כנראה שהיא ידעה לרקוד, כי היא רקדה עם הנסיך כל הערב.

אז למה אומרים לנו שהיא מסכנה, הא? למה? איך נראים החיים שלה? היא בטח מקדישה 4 שעות ביום (גג) לעבודות הבית (טוב, אולי 5 שעות אם האחיות ואמא שלה ממש מתאמצות ללכלך), בשאר הזמן משכללת את כישורי הריקוד והתפירה שלה, ויוצאת לטיולים בחיק הטבע.

ואני הייתי בטוחה כשהייתי קטנה שאלו השמלות שלובשות היתומות המסכנות ביותר ואלו התחביבים שלהן. שקר וכזב!