במקום תה

פתאום שמתי לב לשינוי בנוף כשהולכים בשכונה. הנה כמה מחשבות שהשינוי הזה עורר בי. כפטריות אחרי המילואים החלו להופיע כתובות גרפיטי על קירות השכונה, בעקבות פורים. במקביל, הקירות התמלאו בכרזות צבעוניות המבשרות על הפעלות פורימיות שונות לילדים אותן מארגנים גופים שונים: פעולה של תנועת ילדים אלמונית, הפנינג (איך קוראים לזה בעברית) ענק לילדים לכבוד פורים, ומסיבה והקרנת סרט לילדים של תנועת מתנדבים הפועלת למען מטרות חינוכיות.

דבר ראשון, חשבתי לעצמי למי בעצם שייך הקיר. אפשר לבדוק מי גר מאחרי הקיר הזה ובסביבתו. שתיים מהעמותות שפרסמו הפעלות על הקירות לא כוללות התנדבות או פעילות של אנשים שגרים בשכונה ממש. עמותה אחת פועלת עם מתנדבים שבאים לגור בשכונה לפרק זמן מוגדר, ואז עוזבים. הילדים שכתבו את הגרפיטי, לעומת זאת, כן גרים בבתים עליהם הם ציירו (הם השאירו שמות. מתברר שכולם בוסים, שולטים ומלכים, כיאה לבעלי בית גאים), אבל יש לי הרגשה שהבתים שייכים יותר להורים שלהם, והם לא היו סומכים את ידיהם על העיצוב מחדש שנעשה לשכונה.

שנית, חשבתי למי מיועדים המסרים. המסרים של העמותות מיועדים בבירור לתושבי השכונה, ילדים והורים (פחות לזקנים, פחות לרווקים). למי מיועדים המסרים שבכתובות הגרפיטי? השערה ראשונה שלי היא שמדובר בפעילות בה ההנאה נגרמת מהעשיה ומהידיעה שיהיה לה תוצר, ולא מהתוצר עצמו ומהעברת המסר. כמו ציורים של שלום מהפעוטון שנזרקים לפח בלב קל (מה שלא הייתי נותנת לו לעשות עם ציורים שלי)- הוא נהנה מהעשיה, ואין לו עניין בהנצחה של התוצר ושימורו. הגרפיטי נועד ליצור תדמית של מורד כלפי החברים, ההורים והשכנים. מועבר בו גם מסר של שליטה. מה מלמד אותי גרפיטי שכתוב בו “לזכר כלבי האהוב”, או “ולמלשינים לא תהי תקווה”? אפשר רק לנחש. בראשון נדמה שעצם הכתיבה היא המסר ובשני יתכן שיש איום פנימי בתוך חברת הילדים. למרות שהתכנים הם מעבר ל “משה המלך”, עדיין הם מחזקים את השליטה. למרות שנעשתה בעבר פעילות למחיקת כתובות גרפיטי ישנות על ידי תושבים ופעילי עמותות, איני יודעת עד כמה ניתן ליחס את חידוש הכתובות להתרסה כנגד מחיקת הכתובות הקודמות או כנגד המוחקים.

האם המסר עובר? כתובות הגרפיטי אכן ממלאות אותי תחושת יאוש ואוזלת יד, ואני מרגישה יותר ויותר שאכן, כמו שכתוב בכתובת “משה שולט”. במובן עמוק יותר ניתן לראות בכתובות האלה קריאה לעזרה. משה כנראה בודק את הסביבה, אם היא יכולה לשלוט בו. אולי אני יכולה. אולי בכל זאת יהיה לי מענה לקריאה כזו לעזרה. אני מאמינה שאני יכולה לעזור למשה לצאת מחברת השולטים נשלטים שלו על ידי עידוד תרבות אחרת, כנגד האלימות השולטת בחברה הילדים. למרות זאת, התגובה הראשונית שלי היא לשכוח שאני מבוגר אחראי ולהתמסר לחוסר האונים, כמו ילד מחבורת הילדים של מציירי הגרפיטי.

במודעות של העמותות שמתי לב לעניין המיקום. מקום המפגש נקבע בשלושה אופנים שונים: במודעה אחת מצויין שהאירוע יתקיים “מאחרי בלוק 82 “, או סתם “מאחרי 82 “. במודעה אחרת מקום המפגש הוא ליד ספריית “שואלים ולומדים”, ספריית השאלה של ספרי לימוד המופעלת על ידי מתנדבים והרווחה (לא מכירה לגמרי את אופן הפעולה שלה), ובמודעות מהסוג השלישי מקום המפגש הוא ליד התיכון הסמוך. מה מאפיין את שלושת המקומות האלו? קביעת מיקום המפגש ליד הספריה מציבה את המפגש במגרש ביתי של עמותות, גם אם לא מדובר באותה עמותה שמארגנת את ההפעלה ואת הספריה. האם מפת השכונה העומדת לנגד עיניהם של מארגני המפגש מורכבת ממקומות שונים בהם פועלות עמותות? היום המפגש הוא ליד מקום פעולתה של העמותה הזו, מחר מקום המפגש הוא ליד מקום פעולתה של עמותה אחרת, וכן הלאה? איך לבחור מקום מפגש, או כינוי למקום מפגש (כן אותו מקום יכול להיקרא בשמות שונים) שידבר אל התושבים?

גם “מאחרי 82″ לא נשמע לי כינוי מתאים למקום מפגש. אמנם מדובר במקום מפגש טבעי ומתבקש, אך הוא ידוע יותר כ”בדשא ליד גן השעשועים”, שאליו אפשר להוסיף- מאחרי 82. נוכחתי לדעת, במשך השנים בהן אני גרה כאן, שתושבי השכונה לא ממש עוקבים אחרי מספרי הבלוקים המסובכים ולא מזהים בקלות מהו 82 (בכלל לא בטוח ש 82 מציין אצלם באופן אינטואיטיבי מספר של בלוק בשכונה), בעוד לחברי העמותה המארגנת העניין ברור יותר. קביעת מקום המפגש ליד התיכון מציינת מקום מפגש נייטרלי שאינו קשור באופן הדוק לשכונה עצמה ולאופייה הייחודי אך מצד שני עדין נמצא בתוכה. כולם יודעים איפה נמצא התיכון והעברת המסר מתבצעת באופן חלק.

מעניין שאחת מהפעילויות בוטלה, גם כן- על ידי שלטים שפוזרו בשכונה- בגלל שהתברר שהמסיבה תוכננה לתענית אסתר ולא התאימה לאנשים מסורתיים שנוהגים לא לערוך מסיבות בתענית.

מה עוד? המסר המילולי עובר רק לדוברי עברית, אבל אפשר לסמוך על העברה מפה לאוזן של התכנים.

לגבי המדיום, אני מנסה לדמיין לעצמי שלטי בריסטול מצויירים בצבעים באופן מתיילד, כמו השלטים של העמותות, שכתוב בהם בגדול “משה המלך”, או “שני+ניסים=אהבה” (כל השמות בדויים, כן?). לחילופין אני מתארת לעצמי הזמנות לפעילות של עמותות בפורמט של מודעות מודפסות ומכובדות שנתלות ליד בתי כנסת (ולא על הקירות ליד הבתים), מודעות שמזמינות לשיחה מעוררת לכבוד פורים עם הצוללן שגילה את אלוקיו במעמקי הים או עם אשת התקשורת הסופר- מצליחה ומפורסמת שמאסה בחיים החילוניים הרדודים ומצאה עומק אין סופי בדת.  

ועוד עניין, מבחינת הדרישות שלי- אני רוצה שיפנקו אותי, במרחב הציבורי שסביבי. לפני שנתיים התלוננתי לעיתון המקומי על תלמידי תיכון שצבעו את הקירות החיצוניים של המקלטים מחוץ לבית שלי בציורים מזעזעים והוסיפו גרפיטי, בצבעים תואמים, על הקירות מסביב וב”חתימות” על “יצירות האומנות”. כתבי המקומון התעניינו בעיקר בגרפיטי, וגם זה, היה קטן מדי לטעמם בשביל להתלונן, אבל הידיעה הופיעה בעיתון. לכאורה הם באמת צבעו, וניסו לעשות את זה לטובת התושבים, אבל אותי זה לא מספק. אני רוצה שאם מגיעים מתנדבים מבחוץ לצבוע לי את המקלטים בחוץ, שיהיו מבצלאל, לא מאיזה תיכון. שיציירו משהו שכל בעל קניון היה מתקנא בו ורוצה לשבץ בפתח הקניון כיצירת אומנות נאה לקישוט הסביבה. לא רוצה ציורים צבעוניים לא ברורים של אולי חיות. הרחוב שלי הוא לא מקום להתנדב בו עבור תלמידי תיכון שצריכים ללמוד התנדבות מהי. אני מעדיפה קירות מתקלפים.

כמו שטיפקס שרים (בשיר “שפכת הזורם“):

“ופעם בשנה באים הצבעים
צובעים כל גוש בטון
בצבעים של ילדים
אחד ורוד השני סגול
כדי שיהיה שמח
וציורים על כל מקלט
עם חיוך לכל אורח”

לפעמים אני חושבת שגם כמתנדבת בעמותה אני צריכה לדאוג לסטנדרטים מפנקים. לא לפרסם על בריסטולים בכתב מתיילד, אלא להשקיע בפליירים ומודעות אמיתיים כמו לאירוע או חוג שהמתנס מארגן.
עד כאן מחשבות בנושא זה. אולי אני אוסיף יום אחד מחשבות אחרות על הצוללן שמצא את אלוקיו במעמקי הים, שמרצה כאן לפעמים. נראה לי נושא מעניין, אבל כתבתי כבר יותר מדי להיום.   

והפעם- ביקורת הספר האי של סופייה בפי גיבורים פוטנציאליים שלו:

אלקסיס ישבה מול מיקיס תיאודורקיס הזקן על מרפסת הטברנה היוונית, שיערה השחור ועיניה השחורות (כצבע עיניהם ושערם של כל בני כריתים מזה מאות בשנים) התבדרו ברוח החמה שבאה מן הים שנפרש לרגליהם. אז איך הספר? שאלה את תיאודורקיס, בהביטה במבט חולמני בעיניו השחורות ובשערו השחור, כשערם ועיניהם של כל בני כריתים, האי המופלא ששמר על מסורתו ועל שחור עיניהם ושערם של תושביו במשך מאות בשנים.

השולחן עמוס המזטים עמד ביניהם, ובשתיקה שנוצרה הם טעמו מהראקי ומהציזיקי ומהסופלאקי ומעוד עשרות מאכלים עם שם שנשמע יווני אותם ערכה לפניהם, במסורתיות כריתית חמה ומכניסת אורחים שנשמרה זה מאות בשנים, מריה, אשתו של מיקיס, שעיניה השחורות ושערה השחור, כעיניהם ושערם של כל בני כריתים זה מאות בשנים, נצצו אליהם גם מחשכת המטבח. הנשים לבשו חולצות רקומות וחצאיות עממיות, כי זה מה שלובשות כל בנות כריתים השחומות והיפות באופן מסורתי מזה מאות בשנים. ניכר היה שהעדיפו לנבור זו בתולדות משפחתה של זו כאילו אין מחר כמנהגם של בני כריתים מזה מאות בשנים, על פני דיבור על ספרים. השתיקה נמשכה.

תגידי, מה פשר הצבע הצהוב המשונה של השיער של החבר שלך ג’ק? שאל תיאודורקיס. זה בגלל שהוא לא יווני. השיבה אלקסיס, והוסיפה: לא שמת לב שהוא גם מאוד מסודר, קפדן, שתלטן, ומדי פעם נפלט לו הייל היטלר? אני מתלבטת אם להתחתן איתו.

תיאודורקיס הזקן הזמין עוד סיבוב של מזטים ואוזו. הוא נזכר בטעמו של הלחם הקדוש מהחגיגות הקדושות של סנטוס מיכלקוס הקדוש מגן החלשים שנערכו באופן מסורתי בעונה ציורית זו של השנה, ובאפיה המסורתית שאפו כל בני הכפר הקטן והציורי ששמו שתי כוסות קמח, שתי כוסות מים, מלח, קורנית, טימין, רוזמרין, איזוביון, ושאר עשבי המרפא שליקטו נשות הכפר בהרים ונהגו להוסיף ללחם הכריתי. הוא נזכר בשלושת הסיבובים המסורתיים שערכו עם הלחם סביב הכנסיה תוך קפיצה על רגל אחת ושזירת זרי פרחים למזל ברכה והצלחה.

מריה קטעה את מחשבותיו כשהזמינה את המנגנים לנגן על הבוזוקי והסירטקי וחליל ההרים המסורתיים מנגינות מסורתיות שנשמרו באי כריתים הקסום מזה מאות בשנים וכולם פצחו בריקודים יווניים מסורתיים בהם התבדרו שמלותיהן הרקומות המסורתיות של בנות כריתים המסורתיות ובביישנות אין קץ הצטרפו לריקוד הבחורים השריריים והחסונים של הכפר תוך שהם מתכוננים לבקש את ידי הנערות המסורתיות מאבותיהם המסורתיים בדרך המסורתית הנהוגה בכריתים מזה מאות בשנים.

(כנראה שאני משלמת את המחיר המסורתי על העדפתי הנוכחית להימנע מספרים שיש בהם אלימות, מתח, משברים, צער או כאב. ולסיכום: ספר שטחי שטחי בו כמה פלקטים הקשורים זה לזה בקשרים משפחתיים ורגשיים שטחיים נוברים זה בקורות משפחתו של זה).

בשבוע שעבר ראיתי שני בחורים בחניה ליד אחד מבתי הכנסת השוכנים במקלטי השכונה. שניהם נראו קצת כמו ערסים. הצעיר (פחות מעשרים) נשען על מכונית ועישן, כיפת כאילו קטיפה שחורה, שלא התאימה לו, לראשו, לבוש בג’ינס ובחולצת טריקו עם צווארון. המבוגר, בערך בן 30, לבש חליפה שחורה קלילה וכיפה מאותו סוג, שכן ישבה עליו טוב.
ממה ששמעתי בזמן שעברתי על פניהם, התברר שהמבוגר יותר היה באמצע לעודד את רוחו של הצעיר. קצת הזכיר לי קואוצ’ינג (איכסה ביכסה), אבל היה בזה משהו חינני: “אתה שומע? תעשן את הסיגריה הזו עכשיו, אבל תעשן אותה לשם שמיים! שתיתן לך כוח ללמוד תורה. עכשיו אתה מעשן את הסיגריה הזאת, אבל לא סתם! אין שום דבר סתם! תתכוון חזק, בזמן שאתה מעשן את הסיגריה, שהעישון יחזק אותך, שאחר כך לימוד התורה שלך יהיה יותר טוב. שבזכות העישון הזה תוכל להתכוון יותר, להתרכז יותר בלימוד התורה”.
היה ניכר שהמטיף אהב את הצעיר הזה באמת. יכולת הקבלה וההכלה שלו מופלאות בעיני. אף פעם לא יכולתי ליחס בעצמי סגולות מופלאות כאלה לעישון סיגריה, אבל אני חושבת שהוא צודק. זה בדיוק מה שהצעיר צריך לעשות. הלוואי ויכולתי לקבל ככה פגמים קטנים בעצמי- תעשי את השטויות שאת עושה, תבזבזי את הזמן, את הכסף, את הבריאות, אבל לשם שמים! שהביזבוזים הקטנים האלה יתנו לך כוח להתחזק למען המטרות הטובות שאת מאמינה בהן. לפעמים אני משקיעה כל כך הרבה כוחות בביקורת עצמית והתגוננות מפניה שדעתי כבר מוסחת מהדברים שבאמת חשובים לי.
ובעניין הטפה לאחרים, ועישון בפרט- נראה לי שלפעמים צריך לתת לאנשים אהבה ללא סייג ברגע בו הם זקוקים לה ולקבל אותם כפי שהם בחיבוק גדול שמתעלם מפרטים. אף פעם לא יכולתי להתעלם מעישון, לא משנה אם המעשן היה קרוב אלי או רחוק ממני (לא פיזית). תמיד בזבזתי יותר מדי אנרגיות בלבקר אותם בליבי ולחשוב איזה דבר טיפשי ומזיק זה. אולי לפעמים צריך להתעלם מזה, להתכוונן עם האדם שנמצא מולך לעבר מטרה גבוהה יותר, משותפת, ולעבוד שכם אל שכם תוך קבלה הדדית. אולי ההתכוונות לעבר מטרה משותפת תוביל את האדם השני להכרה דומה לשלי בקשר לעישון, אולי לא, כרגע טוב לאדם השני לעשן, ואולי בפעם אחרת, כשהוא יהיה חזק יותר לקבל או בהקשר אחר, אני אתן לביקורת שלי עליו מקום גדול יותר. אולי לפעמים צריך להשעות אפילו את הביקורות הנחוצות ביותר והברורות ביותר.  

אני מצוננת. בגלל שזה לא קורה לי הרבה, מלבד המועקה הכבדה שזה משרה עלי זו גם חוויה מעניינת ומחכימה שמאפשרת לי לפתח אמפתיה עזה כלפי אנשים שחולים בתדירות גבוהה יותר. מרתקת אותי התופעה של לא להרגיש טעם של שום דבר. שמעתי עליה בעבר, כמובן, אבל לא האמנתי שבאמת זה יכול להיות. אפילו למאכלים ממש טעימים יש טעם של שום דבר וזה מאוד מפליא אותי (וגם קצת מאכזב, כי הזדמנו לי כמה כאלה לאחרונה). אני תוהה אם אני מסוגלת לשתות תה בלי סוכר (כי מה זה משנה, ממילא כל מה שאני מרגישה זה ששתיתי משהו חם), או לאכול דגים (בשביל הבריאות. בדרך כלל הטעם שלהם נוראי מדי, אבל אם לא מרגישים טעם אולי אפשר להנות מהייתרונות הבריאותיים שלהם), אבל נראה לי שאני לא אקח את הסיכון שבכל זאת משהו מהטעם יקלט. חוץ מזה, הגעתי למצב שבו האף שלי הגיע לדרגת פינוק מירבית (אני חושבת). לעולם לא אחשוב עוד על צרכני סופר-מטפחות-אף-רכות-ואווריריות-מלאות-אלוורה-וכל-שם-של-צמח-אחר-שנשמע-בריא-פלוס-קרם-לחות שהם מפונקים מדי. לא שקודם חשבתי ככה, כי החזקתי מהמתלוננות המצוננות והאמנתי להם, אבל עכשיו ממש חוויתי את העניין על בשרי.

 מדי פעם אני חושבת לחלוק עם אחרים כל פרט מתוך החוויות החדשות האלה, משהו בסגנון- “לא להאמין, האף שלי סתום ולא עובר דרכו שום אויר ואני אפילו נושמת דרך הפה”, אבל אז אני נזכרת שבטח לאנשים אחרים החוויות האלה לא כל כך זרות וחדשות כמו לי.

כדי להעמיק את החוויה, אני לא משתמשת בשום תרופה, והפעם לא מטעמי חשדנות כללית כלפי תרופות אלא בגלל שבהריון אסור לקחת שום תרופה חוץ מאקמול הכי פושט, שלא עוזר נגד נזלת בכלל. אני מנסה את התרופה של יוליה ואביגיל- לשתות כמויות עצומות של מיץ תפוזים די טבעי. הידעתן? בבקבוק ענקי של מיץ תפוזים (שני ליטר) יש כמעט חצי מכמות הקלוריות המומלצת לאדם מבוגר ליום (920)! חוץ מזה, פיתחתי תיאוריה לגבי השפעת מיץ תפוזים על הבריאות. שימו לב: בדקתי על השפעות של ויטמין סי, בחיפושי אחר מענה הולם לצינון שמותר לנשים בהריון, וגיליתי השערה מחקרית שאומרת שלקחת כמות גדולה מדי ביחד זה לא טוב ולכן אולי יעיל יותר לקחת בהפסקות של חצי שעה, לאורך היום. נראה לי שהם לא בדקו את זה כי הם עוד לא מצאו את הפראיירים שישבו ימים שלמים, יאכלו כל חצי שעה ויטמין סי ויבדקו במעבדה את ההשפעות. גם אם היו עורכים ניסוי כזה בטח היה ממש מבאס להיות בקבוצת הבקרה שלו. בכל אופן, אולי מיץ תפוזים זה ויטמין סי שאפשר לקחת רק במנות קטנות, כי כמה מיץ כבר אפשר לשתות ברצף. מצד שני, קראתי גם שויטמין סי מתפוגג במגע עם האויר אז אולי אחרי קצת זמן לא נשאר כל כך הרבה ויטמין סי במיץ. אבל זה משמח לשתות מיץ תפוזים, כי מדי פעם מרגישים בצל של הטעם הטוב שיכול היה להיות לו אם הייתי מסוגלת להרגיש טעם של משהו, ואולי השמחה שזה מעורר בי היא זו שמבריאה.

אגב תיאוריות בדבר פעילותם הרפואית של כל מיני דברים- השפעתן המרגיעה של תיאוריות מסבירניות כאלה על נפש האדם היא מדהימה. קחו לדוגמא את ספיידרמן, איך הוא כזה חזק? הוא ננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי. ואיך נשיכה של עכביש רדיואקטיבי הופכת אדם לכזה חזק? זה כבר לא משנה. ברגע שמוצאים איזו סיבה שנשמעת בסדר, אפשר להמשיך עם הסיפור הראשי בלי הפרעות. ככה זה גם עם עניין הויטמין סי. נחמד לי לדמיין את חלקיקי הויטמינסי מתקהלים להם ונלחמים ברשע, וזה נשמע לי הגיוני שאם אוכלים כל פעם קצת אז ההשפעה שלהם מתחזקת כי צפוף להם ביחד ובנפרד, במנות קטנות, כל אחד מהם משמעותי יותר ומסוגל למעשי גבורה אמיתיים. אבל האמת היא שבאותה מידה הייתי מקבלת תיאוריה שאומרת שצריך כמות עצומה של ויטמינסי ביחד, במכה אחת, כדי לתת לאויבים הצינוניים מכה ניצחת. בקיצור- אין לי מושג איך זה עובד, אבל אני אוהבת לעשות דמיון מודרך כזה ולשכנע את עצמי שיש בסיס מדעי איתן למה שאני עושה ושאני לא כל כך חסרת אונים כמו שנדמה לי.  

כרגע אני בשלב שנראה לי שמיציתי את החוויה, השכלתי מספיק, אני נשבעת שלעולם לעולם לא אזלזל במצוננות הטובעות בצינונן ואני כבר מוכנה להבריא. תתפללו עלי לאלוהי הויטמינסי, שישלח את מלאכוני הויטמינסי הקטנים שיעשו את העבודה הטובה. 

עדכון: ניסיתי את עניין התה בלי סוכר. עובד. אני שותה. מדמיינת שזה מרק. הופ! עובד! יש לזה בדיוק טעם של מרק. מדמיינת שזה תה. הופ! זה תה. אכן, נוזל רב שימושי. אולי עליתי על סטארטאפ- דיאטה אגב צינון. לנצל את הצינון כדי להפחית את כמות הסוכר, ואת כמות האוכל באוכל באופן כללי, הזדמנות לאכול מאכלים דיאטתיים לא טעימים ולא להרגיש בזה או מאכלים בריאים שאת שונאת ביום יום אבל צריכה, למשל, את האומגה שלוש שלהם, או משהו דומה. כמה רחוק אני אלך עם זה? תה זה בסדר, אבל אין מצב שאני אוכלת דגים. הסיכון גדול מדי, וכמו שכתוב על כל התרופות לצינון באזהרה נגד נשים בהריון: ’לא נערכו מספיק ניסויים כדי להוכיח שלחלוטין אין בזה סיכון’. יש גבול עד כמה אני מקריבה בשביל המדע.     

ביום רביעי שעבר, אחרי ששמענו על החוק החדש והנחמד שמאפשר מנוי לספריה בחינם, יוליה ואני הלכנו למלא את חובתנו האזרחית והתפקדנו לספריה. הספרניות היו מרוצות מאיתנו- לקחנו ספרים ישנים שאף אחד לא התעניין בהם שנים, ולא נגענו בספרים החדשים. אם היינו לוקחות ספרים חדשים זה היה מטיל עליהן עול כבד מנשוא של לצאת רעות ולהגביל אותנו לשבועיים השאלה, בלי אפשרות הארכה, או משהו כזה, ובנוסף היה טמון בזה סיכון שבסוף לא באמת נחזיר בזמן ואז הן יצטרכו ממש להתקשר ולנדנד לנו שנחזיר את הספרים, במקום לעשות את כל עבודות הספרנים החשובות שהן עושות כשהן לא מתקשרות לעברייניות שכמותנו. יאמר לזכותן שהן היו נחמדות אלינו מההתחלה, עוד לפני שהן ידעו שאנחנו מסוג הקוראות שמעוררות ספרים נשכחים מרבצם, אם כי נדמה לי שהן היו נחמדות עוד יותר כשהתברר להם העניין עד תומו.

אז היום סיימתי לקרוא את “הסודות האלוהיים של אחוות היא-יא”. עושה רושם שהוא לקוח מאותה קולקצית ערבב ולבש (מיק”ס אנ”ד מא”צ’ בלעז) ממנה לקוח “החיים הסודיים של הדבורים”. זה מעורר בי תהיות כמה ספרים נוספים עוד יצאו מפס הייצור הזה. קחו כמה נשים, שחורות, לבנות, קצת חיים קשים, מכות במשפחה, אמא בעייתית, דרום ארה”ב של פעם, הרמוניה נשית חושנית שממתיקה את החיים למרות זאת ופגאניות שמתפרצת בצורות סגידה אלטרנטיביות למריה הנוצרית- והרי לכם ספר שפונה אל נשים באשר הן.

אני אוהבת סיפורים על אחווה נשית, וגם חושבת שהיא קיימת, יפה ומיוחדת בהופעותיה השונות. בספר על הסודות האלוהיים של אחוות היא-יא (איזה שם ארוך) תאור האחווה הנשית הוא מאוד דומיננטי אבל נראה שהוא משני בחשיבותו לקיום הגברי. המון התבחבשויות של נשים זו עם זו, נאבקות על המקום השני לאחר שהראשון נתפס מזמן על ידי גברים. בסופו של דבר, הדברים החשובים בחיים הם שמישהו יביא לך פרחים או שתתחתני איתו כבר. שאיפות של נשים, בתחום מקצועי, בתחביב או בפיתוח האישיות נעלמות לקראת סוף הספר ולעולם לא אדע מה עלה בגורלן (של השאיפות האלה). העיקר שהגברים יצאו מרוצים בסוף (הישג אדיר של הנשים).

גם תיאורי הגוף בספר נראו לי מכוונים לקהל שמושפע מתיאורי גוף גבריים. יותר מיניים מחושניים. המגע של האנשים זה בזה, גם של הגיבורים שיש ביניהם מערכת יחסים חברית ולא רומנטית, כלוא במסגרות של נתינה וקבלה, הופך את האנשים לחפצים ולא נתפס כדיאלוג בין מהויות שונות כפי שהייתי מצפה מספר שמנסה להגיד משהו על נשים.

בסופו של דבר מדובר בספר נחמד וקריא, שלא מתאר דברים נוראיים מדי שעלולים לעשות למישהו סיוטים אחר כך, וגם אם קורים דברים רעים הכל נפתר בהשלמה עם הרע או תיקון מתוקים מדבש.