במקום תה

פתאום נזכרתי איך עמדתי מול הנוף- המון אורות מנצנצים של עיר, שנראו כמו ים ודימיינתי איך אפשר לשחות בו. הבחור שלקח אותי לטיול ההוא עמד עם הגב לנוף וכשאמרתי לו תראה איזה נוף הוא לא הסתובב בטענה שאני יפה יותר. מעניין מה קרה לבחור. ידע להתחנף היטב.

בתוך אווירת ימי הזיכרון המתרגשים עלינו ממש בקרוב, חשבתי שכמו שיש יום הזכרון שמקביל ליום העצמאות, צריך יום זיכרון לאהבה שמקביל ליום האהבה, או ליום הנישואין, או לחגיגות מס’ עגול של שנים לחברות או כל דבר דומה אחר שחוגג אהבה זוגית מוצלחת. בסך הכל, גם הפגישות עם האנשים הלא נכונים הם חלק ממני וחלק מהחיפוש. אין טעם להשכיח אותן. גם מאהבות נכזבות למדתי המון. אם ניתן לגיטימציה גם לחיפוש ולא רק לתוצאה הסופית, אולי החיפוש יהפוך קל יותר.

ביום הזה, אנשים שיש להם בני זוג ירגישו כמו שמרגישים נטולי בני הזוג בימי האהבה- ינסו להזכר בחוויה שמתאימה ליום, גם אם הם לא נתונים בעיצומה ממש. היום הזה יתן להם הזדמנות לתפוס את הקשר שלהם כקשר עם עליות ומורדות, סיפוקים ואכזבות, ולא לצפות לפלקט שקרי של אושר ועושר עד עצם היום הזה- עוד לא נולדו שני בני אדם שנולדו כל כך מתואמים שלא יאכזבו זה את זה במהלך הקשר ביניהם. 

אני חושבת שאם העיסוק באהבה חשוב כל כך ומהותי כל כך לדורנו, אי אפשר לציין רק את ההצלחות. אותו רציונל שעומד מאחרי ציון ימי הזיכרון צריך לפעול גם כאן, אם אנחנו חברה שלוקחת את ערכיה ברצינות.

גולת הכותרת של היום הזה, כמו גולת הכותרת של שאר ימי הזיכרון, היא השירים שינוגנו ברדיו ויוקראו בטקסים (תוכלו להאשים אותי בהמצאת היום הזה למענה בלבד, ואני לא אוכל להכחיש לחלוטין) . כן, אני יודעת שמשמיעים שירים כאלה כל הזמן ברדיו. אבל אני תמיד מרגישה שהם לא שייכים ליום יום- כמו שירי יום הזכרון, שהם הכי יפים, אבל קשה להתחבר למילים שלהם סתם ביום רגיל ויש הרגשה של חילול הקודש כשהם מושרים סתם ככה בתוך הרצף של שירים שמדברים על נושאים אחרים.

הנה שיר שאני מאוד אוהבת, ולפעמים מזדהה איתו, לכבוד יום הזכרון לאהבה (אפשר לקרוא אותו בטקס):

מקנאה אנוכי \ יצחק שלו

מקנאה אנוכי בנופים אשר אהבת.

העבר אלי חלק מאהבתך אליהם.

גם אני נוף.

הבט אלי: גם אני מדרון עם חורש בר.

גם אני סוף.

נשום אותי:

גם ממני עולה ריח עשב שרוף

בצהרי יום.

אל תעבר מבטך מעיני אל האגם.

גם עיני צלולות.

אל תשעה ממני

אל קריאת התור.

הקשב

אל הציפורים המתחננות בי אליך.

בגרוני מתה חוחית.  

נסעתי להורים, ראיתי בדרך פרסומות דוסים לאינטרנט מסונן, ראיתי בעיתונים הדוסים פרסומות דוסים לצעצועים, ולאוכל, ולאינטרנט מסונן- ורחב לבבי. איזה כיף שהפרסומות נכנעות לשימוש בעולם הערכים שלי! כמה טוב לראות סיסמאות שמנסות לשכנע “את חייבת את זה למשפחה שלך”, או קוראות לעשות דברים (למשל- לסנן את האינטרנט) למען חינוך הילדים שחשוב לנו מכל. הרבה יותר כיף מאשר פרסומות שמקשרות מוצרי צריכה לעולם ערכים נהנתני ונרקיסיסטי.

לא חשבתי שאני מסוגלת להנות מפירסומות, אבל מסתבר שכן. לפחות יש בעולם פרסומות שזה לא יהיה לי פדיחות אם הילדים שלי יראו אותם, ולהפך- אולי ישמשו כלי משלים בחינוך המטיפני שלי לערכי משפחה ולימוד תורה, ויציגו דברים כאלה באור חיובי.

 זה מעורר בי מחשבות לגבי עולם הפרסומות שמחוץ לבועת ה”יוסלה מברך על המעדן חלב שלו”. האם המפרסמים משתמשים בעולם ערכים כה שונה משלי כי הם הגיעו למסקנה שאלו הערכים של רוב הציבור (נהנתנות, נרקיסיזם) והם רוצים לפנות אל הרוב? או שהם הגיעו למסקנה שרוב הציבור באמת מאמין בחינוך, צניעות ומשפחה אך אוהב שרומסים את ערכיו בפומבי? או אולי הם מאמינים שגם פרסום שלילי הוא טוב לעסקים?

למען הסר ספק- אני לא אוהבת שמוכרים לי דברים בעזרת מניפולציות רגשיות, אבל כנראה שאין ברירה וקשה לחיות בלי פרסומות, אז לפחות שיהיו כאלה. וגם- אני לא אוהבת אינטרנט מסונן. הוא תמיד חוסם גם דברים שכן רציתי לראות.

בעודי חושבת מחשבות כאלו, נתקלתי בערימת פרסומות דוסים. המסקנות: לא הכל זהב. אני שונאת שמוכרים באמצעות הכשרים, רבנים סלבריטים שאומרים שזה מוצר טוב, או מילות מפתח לא באמת יהודיות שהייתי שמחה לראות את היהדות מתנערת מהן (”דמי חנוכה”). אבל איך כיף לי עם כל השנינויות, איך כיף לי לראות מוצרי חלב חוצים את ים סוף, מכירות חיסול לקראת פסח שקוראים להם “ניקוי חמץ” ומצרפים תמונה של נוצה, וגם כיף לי שאם רוצים למכור משהו ואין איזה שנינות גדולה להגיד עליו- פשוט מצלמים אותו, נטול בחורות, אולי עם כמה אלמנטים מן הטבע (עלים, פרחים), ואומרים שהוא טוב.    

במכון פתח תקווה להיתוך קר מצאו מחקר שמדבר עלי. בפוסט הקודם כתבתי שהעילגות היא בגלל הלידה- הנה. יש מחקר שנשים אחרי לידה קוראות זבלילים. זה מסביר את נטיות הקריאה האחרונות שלי, לא? אולי יש לי עילגות שאחרי לידה. ואפילו עליתי על זה בלי מחקר.

קראתי היום בבלוג של גל מור על מחווה של גוגל, שתחליף את הלוגו שלה לכבוד 60 למדינה הוא התייחס לעניין בחיוב, אבל אני דווקא רוצה לבקר את גוגל.

לדעתי מדובר בפרסומת (איכסה ביכסה) שקהל היעד שלה הוא בעיקר ילדים (עניין בזוי ביותר, להפנות פרסומות לילדים).

בתגובות אצל גל מור דיברו על החלפת הלוגו לכבוד ימים לאומיים של כל מיני מדינות. הכל דרך הפרספקטיבה שרואה במעשה הזה מחווה יפה ולא פרסומת. אבל לדעתי הפרספקטיבה הנכונה היא זו הרואה במעשה הזה פרסומת, ולכן אני לא מאחלת ימי גוגל כאלה גם למדינות אחרות לרגל חגיהן הלאומיים.  כשמסתכלים על מה שכתוב באתר של גוגל, רואים שמדובר בתחרות לילדים של ציור סמל חלופי לגוגל. אם היה מדובר במחווה המכבדת את ישראל היתה התחרות פתוחה לכולם. מעבר לכך- תאריך החלפת הלוגו של גוגל לא יהיה ביום העצמאות אלא ביום האחרון ללימודים. למה ביום האחרון ללימודים? דבר ראשון, כדי לקשר את עצמם לבתי הספר. בתי הספר הם ערך: “חינוך ילדינו” ולכן עדיף לקשר את המותג שלך לבתי ספר, לחינוך. תחרות ציורים היא דבר חינוכי, לא? גוגל מעודדת יצירה, איזו חברה חינוכית שהיא. וביום האחרון ללימודים, ילדים, נתלה את הציורים שלכם על הקיר שההורים יראו. דבר שני, נראה לי שיש כאן הצעת הפעלה למורים לא יצירתיים במיוחד שיקדישו שיעור לטובת העניין ויסמנו וי ליד “פטריוטיות” ו”עידוד שימוש בטכנולוגיות” שמופיעים בדף הערכים המומלץ למורה (אין כזה דף באמת. זה דימוי). אגב השיעור הם יפרסמו את גוגל (וגם את ערוץ הילדים, ששותף לעניין). על ידי התחרות גוגל גם מקשרת עצמה לפטריוטיות. אין דבר יותר פטריוטי מילדים מניפים דגל (או מציירים דגל, או אוהבים את המדינה באופן כללי). בגילאים מאוחרים יותר הנפת הדגל כבר שנויה במחלוקת, אבל ילדים פטריוטיים זה נפלא ובקונצנזוס. 

גל מור תוהה למה הלוגו ישתנה רק בגוגל ישראל. כשחושבים על זה כפרסומת, ולא כמחווה, הסיבה ברורה: על מנת לפרסם את עצמם הם לא זקוקים ליותר מפרסום בגוגל ישראל בלבד. פרסומת במינימום עלות. חוץ מזה שפטריוטיזם ישראלי לא יוצר לחברה שלך תדמית טובה ברחבי העולם. עדיף להשאיר אותו בתחומי ישראל.

אם רוצים לעשות מחווה לישראל, שיציירו הם סמל שקשור לישראל, שצייר הבית שלהם יתאמץ בעצמו ויצייר ציור בשביל ילדי ישראל, במקום להיות שופט בתחרות ציורים שהם ציירו בשבילו, וישימו את הלוגו הזה ביום העצמאות בכל הגוגלים בעולם. נראה אותם.

המחשבה שאנחנו נייצר פרסומות מביאה אותי למחשבות על השתלטות התוכן השיווקי על הכותבים הפרטיים. לא מזמן כתבו הרבה אנשים על כתיבה על נורות פלורסנט בבלוג תמורת מתנה (אני זוכרת, למשל, פוסט של שרון בנושא). היו גולשים שהסכימו לעשות את זה, והיו כאלה שהזדעזעו מהרעיון. אני הזדעזעתי מהרעיון אוטומטית, אחר כך ראיתי מישהו ששיתף פעולה, ואמרתי לעצמי: למה לא, שירוויח משהו, אבל אחרי הרהורים נוספים הגעתי למסקנה שמה שאני אוהבת באינטרנט זה שיש כל כך הרבה דברים מעניינים לקרוא, ובהתנדבות (מאוד קשה להרוויח מבלוג), ותוכן שיווקי כנראה יהרוס לי את זה. 

התחרות של גוגל היא כמו לקרוא לאנשים לצייר לך פרסומת, והפרסומת הטובה ביותר תזכה בפרסום. התרגלו כל כך למצב שבו הגולשים מייצרים תוכן, כמו בריאליטי שהאנשים הפשוטים מייצרים תוכן ולא רק המפיקים, עד שמצפים שנקבל כמובנת מאליה את הבקשה לייצר גם פרסומות. אבל בניגוד לטלוויזיה, בה מטשטשים הגבולות בין תוכן לפרסומת, באינטרנט נראה לי שזה יתפוס פחות. למרות הנסיון של גוגל ליצור תוכן (תחרות ציורים, שהיא דבר מקסים בפני עצמו) מגוייס (ציירו לנו פרסומת!), עדיין יש כל כך הרבה יצרני תוכן מעניין מלאי רוח התנדבות, שיהיה קשה ליצור נורמה של פרסום בבלוגים.

נ.ב. הפוסט הזה עילג במיוחד. אני מאשימה את הלידה. מקווה שזה יעבור לי. 

יום אביב יפיפה בחוץ ובדיוק חזרתי מלהוריד כביסה. איזה כיף ללדת באביב (או יותר נכון- חופשת לידה באביב). הבוקר אני והתינוקון מסתדרים. מדהים שזה פשוט עניין של החלטה. בהשקעה מאוד קטנה, בעיקר בהתבוננות, אפשר ממש לדעת מה הוא רוצה. אז הבוקר ניסיתי להרדים אותו כשהוא עייף ולהאכיל אותו כשהוא רעב ולנקות אותו כשהוא מלוכלך, ושנינו מאוד מרוצים. הרבה יותר טוב מאשר להאכיל אותו כשהוא עייף ולנסות להרדים אותו כשהוא רעב, מעשים שמובילים את שנינו לתסכול בימים שאין לי כח להשקיע בלהקשיב למה שהוא רוצה. מעכשיו, בעזרת ה’, אני אשתדל להקשיב לו יותר.

טוב לי לנוח בבית. יש לי הרבה שקט בבקרים. כמו אחרי הלידה הקודמת, גם עכשיו אני מזדהה הזדהות יתר עם התינוקון. אני מרגישה שאני צריכה להיחשף לעולם לאט לאט ועומס גירויים על החושים מרתיע אותי. מזל שיש חופשת לידה. לפחות עד ששלום חוזר אני מקבלת את מנת השקט היומית שלי.

חוץ מאלה, יש לי גם אוכל טעים וגם שכנים מצויינים, שהביאו חלק גדול ממנו. למעשה, האוכל היחיד שאני הכנתי בבית זה לחם, שהכנתי לכבוד שבת, ועכשיו אני מנשנשת ממנו. נחמד גם שיש שכנות בחופשת לידה, ואפשר לפטפט לבקר ולחלוק.

לכבוד היום היפה, הנה קישור לשיר היפה שמחות קטנות, שאין לי גרסה טובה יותר שלו חוץ מזאת, שהיא לכבוד חתונה של מישהו, אבל בכל זאת השיר יפה וכדאי לשמוע.

ימים יפים גם לכן, ואביב שמח!