מתוך הלימוד בבית המדרש.
השנה בבית המדרש אני לומדת על ברית. שיטת הלימוד שלנו היא להתחיל מהתורה, לעבור על כל האיזכורים של המילה ברית לפי הסדר ולראות את ההתפתחות של המושג. אחר כך נעבור לנביאים, לכתובים, והלאה אל האופק. הלימוד מתחיל מקריאה של הטקסט בלי פרשנות מסורתית ואם מצטברות שאלות שקשה לענות עליהן לבד מחפשים תשובות אצל הפרשנים. בשנה שעברה למדנו ככה את מושג השבת והיה מאוד מעניין, דווקא מפני שהוא עבר גלגולים שונים והתפתח על פי הדגשים של הדור.
השבוע למדנו על ברית בין הבתרים. כבר מראשית הלימוד על המושג ברית עלתה השאלה מאיזה שורש המילה. העלינו, גם בעזרת מפרשים, הצעות שונות: בריאה, ברירה, ביתור. ההקשרים של ברית בלימוד עד כה היו קשים. האל כרת ברית עם נח והעולם טבע במבול. האל כורת ברית עם אברהם ומתואר טקס של ביתור חיות, אימה וחשכה, אש ועשן, כשיחד עם ההבטחות לשמירה ועושר נכרכו גם נבואות על גלות ושיעבוד. גם ברית מילה, שנלמד עליה בשיעור הבא, היא אירוע קשה.
מצא חן בעיני רעיון שהעלתה חברותא שלמדתי איתה היום, לירון. עד היום חיפשנו את מקומם של הכריתה, הברירה והביתור שבברית במקום שהוא בין בני הברית לסביבה- הברית עם נח קרעה אותו מעל בני דורו, הברית עם אברהם הפרידה אותו מעל האחרים וייחדה לו יחס שונה ואולי בלתי מותנה מהאל. לירון הציעה שאולי הקריעה שבברית היא בין שני הצדדים. אברם נקרע מהאל על ידי הברית. הברית נכרתת ביניהם ומפרידה אותם זה מזה על מנת לקשור אותם בקשר של שותפות במקום קשר של אחדות. הפנייה של האל אל אברם כישות נפרדת, פנייה זו בעצמה מעמידה את אברם במקום של בן שיח לאל. הוא מפסיק להיות שלוחה של האל ומקבל חירות להיות השותף של האל ביצירה ובשמירה של העולם. השווינו את זה לילד שמפסיק, עם ההתבגרות, להיות שלוחה של ההורים והופך לאט להיות שותף שלהם, בעל מחשבה, רצון חופשי ויכולת להגיע מעבר למה שהוריו אי פעם דמיינו. יש כאב בקריעה הזו, אבל יש גם תחושה טובה של שותפות.
האל יוצר אחר, והפניה אל האחר יוצרת אחריות הדדית אחד כלפי השני וגם כלפי המשימה.
שמנו לב לכך שאברם נמצא בתהליך מתמשך של היפרדות, כשלאחר כל שלב בתהליך, מיד לאחר כל פרידה מופיעה הבטחה של האל להיות איתו- הוא נפרד מאביו ומארצו, הוא נפרד מלוט, האחיין שלו, שהגיע איתו עד לארץ ורק כאן הם נפרדו, הוא נפרד מבני בריתו שהיו לו בקרב שניהל מול המלכים הגדולים, וכן מכל הרכוש והקרקע שהיו יכולים להיות לו לו לקח את החלק שמגיע לו מתוך השלל. מול כל פרידה כזו מגיעה הבטחה מצד האל. בהשלכה פסיכולוגיסטית אל חיינו מדובר בפרידות שלנו מההורים, מהאחים, שכמבוגרים אנחנו רואים אותם הרבה פחות, והתקרבות אל הנחמה שבידיעה שאנחנו עושים את מה שנועדנו לעשות ובוחרים בכוחות עצמנו בחירות ערכיות. שמנו לב גם לכך שבהאשמות על פגיעה בברית עם האל שמצויות בנביאים אפשר לראות את הפגיעה בברית כחוסר שיתוף פעולה למען העולם ואת העונש (גלות) כחיבור מחודש של העם עם הכלל, עם האל, עם העולם הרחב שאפשר ללכת בו לאיבוד ללא אחריות הבאה עם העצמאות (המדינית והרוחנית).
כשלמדנו על הברית עם נח וכל העולם, הייתי שמחה על שנכרתה ברית אבל גם קצת עצובה על שהמובן מאליו נאמר. עשיתי פעם עבודה על מקורותיו של ההיתר ההילכתי לנשים לכהן בתפקידים של שררה (לבחור ולהיבחר, להיות ראש ממשלה, נשיאה או חברת מועצה דתית). תהיתי אם הנימוקים של הרבנים הם פמיניסטיים ואם הרבנים באמת היו בעד נשים (התשובה: חלק כן וחלק לא). מעניין מאוד היה הנימוק של הרב קוק לאסור על הצבעה לוועד של היישוב היהודי (מקביל להצבעה לכנסת בימינו). הוא טען שמשפטיזציה של היחסים פוגעת בהם כי היא מבססת את ההתחייבויות על חוזה במקום על אהבה. בספר “פריקונומיקס” מתואר מחקר על גן ילדים שהחליטו בו להטיל קנסות על איחור שגדלים עם כל עשר דקות איחור. במחקר התברר שמספר האיחורים גדל. כתבתי פוסט נגד מגילת זכויות הילד במשפחה ברוח כזאת. הוא התחיל במשפט: נמאס לי מזכויות, אני רוצה חסד אין סופי (בתגובות שם יש גם הזדמנות לקרוא משהו שכתב יואב רובין ולהתגעגע אליו).
מצד שני, אם אין חוזה, גם אין הזדמנות לעשות דברים לפנים משורת הדין. אבל בסך הכל אני משאירה את זה בשאלה- האם הברית היא עונש, או וויתור על יחסי אהבה ללא תנאי שלפני ברית, או שהיא הופכת את השותפות לשותפות בין עצמאיים ומאפשרת שותפות גדולה יותר באחריות.
